שלום, יש לי שאלה בנוגע לחבורות. אני בת 13 וקצת,אני ילדה מאוד רוחנית אם ראיה עמוקה של כל דבר ודי לא הרבה אבל די מופנמת. אף פעם לא היה לי חבר ולא קשר עם בנים אבל תמיד הרגשתי שאני רוצה את זה והרגשתי אהבה לבנים, תמיד רציתי את האחד שיקשיב לי שיאהב שיבין ושיהיה לידך אבל זה לא קרה, גם בגלל שאני ילדה לא בולטת כל כך, מקובלת אבל ליד אנשים שאני לא מכירה אני קצת שקטה ועם פרופורציות. ברגעים שההיתי מרגישה שאני צריכה את האחד הזה לדבר איתו ולשוח בפניו את רגשות ליבי או שהייתי מדברת כאילו לאדם שלידי זאת אומרת הייתי מקיימת שיחה עם עצמי אבל גם כביכול עונה מצד של חבר או ידיד או שהייתי מדברת עם הקב"ה מתפללת אליו מקימת איתו "שיחה" ומבקשת ממנו שישלח אלי אדם שיהיה קרוב לליבי ויאהב אותי באמת ולא מתוך יופי אלא מתוך כך שהוא יאהב את פנימיותי ואת האופי שלי תמיד זכרתי "שקר החן והבל היופי אשה יראה ה' היא תתהלל" אני גם מחוברת מאד למוזיקה במיוחד שקטה ולפעמים בלילה גם ההיתי שרה והרבה פעמים בוכה הרגשתי מחוברת לקב"ה ולהבדיל גם למישהו הדמיוני שלי שהייתי מבקשת מהקב"ה שישלח אותו אלי. כל זה עד לשבת ארגון (אנלא בבני עקיבא) הלכתי להיות עם חברות שלי ולא אכחיש גם כדי להכיר את הבנים עליהם הם לפעמים מדברות בכיתה ובח'ברה שמה פגשתי מישהו בערך בגילי התחלנו לדבר לא הרבה אבל הוא התחיל לספר לי משהו והייתי חיבת ללכת אז לקחתי ממנו ת'מספר שלו ווו…זהו הלכתי. חשוב לי לציין שיש לי משיכה חזקה אבל מתוך ראיה עמוקה ואבחנה לבנים הרגשתי שהוא יכול דווקא להוות אדם חשוב וקרוב אלי בחיי אז קרה שביום למחורת חיגתי אליו כאילו בטעות ודיברנו סתם ומכאן זה התחיל SMS של לילה טוב וכאלה . היום אנחנו כבר בגדר ידידים חברים ולי היה ברור שאני ישמור נגיעה גם יצא לנו לדבר על זה אבל לגביו לא הייתי כל כך ברורה. לפני כמה זמן בערך הוא בא אל עם עוד מישהו שגם הכרתי עוד מלפניו ועשינו סיבוב אח"כ הלכתי רק איתו ודיברנו, ליוויתי אותו לכיוון הבית שלו ,הוא בא ללכת ואז הוא בא אלי וחיבק אותי נתן נשיקה והלך אני רוצה להגיד לך הרגשתי נורא כבר מההתחלה מאז שממש נהיינו קרובים הרגשתי גועל וריקנות גמורה הקב"ה חסר לי בלילה אני רוצה עכשיו לחזור לאותם ימים בהם התפללתי אליו וביקשתי ממנו שישלח לי "אותו" אני רוצה שזה ישאר בגדר בקשה ותו לא קשה לי עם זה אני גם מבינה שבנים מחפשים
שלום לך ילדה יקרה!
האמת שאת נשמעת בוגרת! ממש הופתעתי לקרוא מה שכתבת, גם מבחינת מה שעברת (עם אותו בן. ה"סיפורים" האלה קורים בד"כ בגילאים יותר מאוחרים) וגם מבחינת יכולת ההבעה וההבנות שלך!
ובכן, את באמת יודעת ומבינה בשכל הרבה דברים: שאת בת של מלך, ובנות ששומרות על עצמן עד החתונה הן הבנות המכובדות באמת, (ואת רוצה לשמור על עצמך עד אז!) ושבנים (לפחות בשלב הזה) הרבה פעמים מחפשים רק את ההנאה מהבת. אז את בשכל יודעת את כל זה, אלא שקשה לך בפועל.. למה?
אולי בגלל שאת מפחדת מהתוית שתינתן לך, (וזאת על אף שאת בעצמך יודעת להגיד שתוית זה סתם והאמת היא שבסוף מעריכים דוקא התנהגות כזו!), אולי בגלל שבסופו של דבר את באמת באמת רוצה קשר אמיתי עם בן, את מרגישה את הצורך הזה בך חזק! ואולי יש עוד סיבות לכך שבפועל קשה לך להשלים עם ה"ניתוק" הזה שאת מבינה בתיאוריה שכדאי לעשות.
לעניות דעתי ברגע שהלב שלך (ולא רק הראש!) ישלים עם זה שקשר עם בן בגיל כזה הוא לא כדאי, על אף הרגשת הצורך העצום, יהיה לך הרבה יותר קל גם להבהיר לאותו בחור שכעת זה לא מתאים לך, ואולי אפילו הוא ישתכנע שגם לו – לא כדאי כל העסק.
..אז איך אפשר לעזור ללב להשלים עם זה??.. זה לא כל כך פשוט בעיקר כשאת כל כך בוגרת מבחינה מחשבתית, ואת אולי מרגישה שהבנות בנות-גילך הן יותר "ילדותיות" וקשה לך לפתח איתן שיחה ברמה או להרגיש שהן באמת מבינות אותך. אז יש נטיה כזו שהיא גם די טבעית, לחשוב שבן דוקא כן יבין. למה? כי הרבה פעמים מרגישים ש"בן יקבל אותי כמו שאני ויבין אותי".
אז קודם כל- עניינית, כדאי לשים לב לכך שזה שהבן מקבל אותך, זה לאו דוקא בגלל שהוא כל כך מבין ומקבל את אישיותך השלמה וכו´ וכו´ אלא הרבה פעמים עצם ההימצאות איתך פשוט נעימה לו לכן הוא לא ביקורתי, מה שהופך את העסק לנחמד ונעים. אני מאמינה ובטוחה שאם תרצי לדבר עם מישהי שמבינה אותך ואת מה שאת עוברתמרגישה אני לגמרי בטוחה שתמצאי. אם לא מישהי בת גילך אז מישהי גדולה יותר, ואם לא מישהי גדולה בכמה שנים, אז מישהי "גדולה" ממש (מדריכהמורה…). תדעי לך שבנים הם לרוב הרבה יותר ילדותיים מבנות. לוקח להם פשוט יותר הרבה זמן להתבגר..
עכשיו, אני יודעת שזה נשמע מבעס כי יאללה למה צריך את זה אם בפשטות מרגישים נעים עם בן… אבל כאן את צריכה לשבת עם עצמך, להיות כנה עם עצמך באיזו אופציה את באמת רוצה לבחור – במה שטבעי לך עכשיו (להיות בקשר עם בן) או לדחות את כל הענין בכמה שנים. פשוט להסיח את הדעת מהנושא לכמה שנים! אגב, זה יכול להיות גם לא עוד מלא מלא שנים. עוד 4-5 שנים זה זמן הגיוני. עד אז את יכולה להתפתח ולעשות דברים שיכינו אותך יותר לקראת בנין הבית, להכיר יותר את עצמך, לפתח מידות של נתינה וותרנות, תוכלי להשקיע את הזמן גם בהדרכה או בהתנדבות כלשהי. כך תגיעי לקשר עם בן ממקום הרבה יותר שלם ומוכן. כדאי לך!! אני יודעת שעל פניו זה הרבה פחות מפתה, אבל הניסיון של אחרים (ובכלל, ככה ה´ רוצה!) הוא שלא כדאי להגיע לחתונה אחרי הרבה שנים של שפשוף וקשר עם בנים. בעניינים האלה הרגש ממש סוחף וכדי להתמודד איתו צריך לתת לו מענה אחר. דברים שבאמת יכולים למלא אותו. אולי טיול, לימוד מעניין, נגינה, התנדבות, כתיבה וכו' וכו'…
לסיכום. אני מבינה שהמצב לא פשוט, וזה לא יהיה לך פשוט לסיים כך סתם, אבל אני מאמינה שאת דוקא כן תוכלי להתמודד עם הענין "בגבורה", ולהיות יציבה ושלמה בעמדתך מול עצמך וגם מול הבחור. אני בטוחה (ואת יודעת את זה!) שרק הערכה זה יביא!
אני מאחלת לך הצלחה במחשבות ובהחלטות, זו ההזדמנות שלך לחזק את הכיוון של הרצון שלך בעולם!!
את מוזמנת לשתף איך התפתח או להתייעץ שוב!
רחל
rachelsh7@gmail.com
