שאלות על גמרא, מזבח ומעשה שבת

שלום רב,
אשרך שאתה משתדל ללמוד תורה, ומתוך השאלות שלך ניכר שאתה עוסק בתורה, ובהחלט שאלותיך טובות ודורשות התיחסות רצינית, ואשתדל לענות אחת לאחת.

1. צריך לדעת שהתורה היא נצחית, ואף דברי הגמרא הם אוצר גדול של תורת ישראל שהיתה במשך דורות, ועל יסודות התורה הזו אנו נבנים. אנו מתבוננים בה ולומדים אותה בכל היכולות שלנו, ומתוכה אנו מבינים את דבר ה´ ורצונו. באוצר הגדול של הגמרא הכל כלול: הבנת פסוקים, הבנת גדרים, הבנת יסודות, הבנת רעיונות מחשבתיים, יסודות מוסריים וכו´. הדברים נכתבו בדרך של בית המדרש החי, כפי שהיתה התורה חיה בבית המדרש. חלק מהדברים הינם מוסתרים, מפני עמקם, כמו חלק מאגדות חז"ל. לימדו אותנו גדולי ישראל שגנוזים באגדות אלה רעיונות גדולים ועמוקים של עיקרי התורה, שגם הם חלק מהמסורת של התורה בישראל הנכללת בתלמוד. אלא שמפני גדלותם של הדברים הם נכתבו באופן רמוז, באופן שמי שעדיין לא הגיע למדרגה ולשלב שהוא יהיה מסוגל ללמוד את הפנימיות של הדברים, יפגש עם החלק החיצוני ויקבל רושם שהפן החיצוני הוא המסר שבאו חז"ל להעביר לנו. באמת, למרות שברוב הפעמים הפשט גם נכון, המטרה של דברי חז"ל לא היתה ללמד אותנו את הרובד הפשוט אלא את הרובד הפנימי של הדברים.
אנו האנשים הפשוטים, משתדלים לבחון בכל דבר, האם באו חז"ל ללמד אותנו את הרובד החיצוני או שבאותם הדברים באו ללמד אותנו רובד פנימי, והצורה הפשטנית של הדברים היא רק כיסוי לדברים הפנימיים הגנוזים בדברים.
לפי הבנתי זו היתה כוונת הרב בני אלון בהסבר הדברים. הרב הבין שבאופן הפשוט אין מטרה לחז"ל ללמד אותנו שיעור בביולוגיה, כמה איברים וכמה גידים יש לאדם, ובודאי שידיעה ביולוגית הזו לא היתה נכנסת אל האוצר הגדול והעצום הזה של התלמוד ללא כונה פנימית. הרב מתייחס אל הידיעה הזו כאל מעטפת שבאה להעביר מסר מוסתר, ולכן אין חשיבות כל כך האם המעטפת הזו באופן הפשוט שלה מתאימה עם המציאות או לא, שכן גם חז"ל רצו להעביר את הפנימיות.
לכן אמר הרב שבאמת לא מעניין אותו האם יש לאדם כך וכך איברים או לא, אלא שמדובר בענין רוחני, ובו הרי האיברים שלנו אינם מהוים הגבלה לדבר. לכן אין בדברים אלו של הרב פגיעה בגדלותה של התורה ושל הגמרא, אלא נסיון להבליט את גדלותם של חז"ל שבאו להעביר לנו דברים גדולים לאין ערוך מאשר מסר ביולוגי.

2.כיום בולטת מאד השאיפה שכל דבר יהיה קשור אלינו, ומה שהאדם לא מרגיש קשר אליו, הוא לא מרגיש בו חיות וגם איננו מתמלא רצון לעסוק בו.
בגישה זו יש בעיה לא פשוטה, שכן היא מצמצמת את כל העיסוק שלנו ברצונות ובהרגשות שלנו, ובכך הקשר שלנו אל התורה מתקטן. כאשר אנו מבינים את חשיבותה של התורה, את גדלותה של התורה ואת החיוב שלנו לעסוק בתורה, ממילא איננו שואלים האם הדבר קשור אלי או לא, שכן לשאלה זו אין לה כל משמעות בשבילו.

אף על פי כן יש יתרון גדול בכך שהאדם ירגיש שהדברים קשורים אליו באופן ישיר, בכך הלימוד יותר יופנם אצל האדם ויותר יבנה אותו וישפיע עליו, למרות שאסור שהשאלה הזו תיהפך לתנאי אם ללמוד או לא, שאז יצא חיסרון גדול בלימוד.
בחלק זה של ההשלכה אל האדם, חשוב שנעשה זאת מתוך עומק ולא רק מתוך קשר חיצוני. הדרך העמוקה היא לרדת אל שורשי הדברים, להבין מה היסודות שאנו אמורים להפיק מהסוגיא שאותה אנו לומדים, ולאחר מכן, לבחון את משמעותם של היסודות האלו, האם יש להם גם נפקא מינה לחיים שלנו.

לגבי הסוגיא שהזכרת, אכן הרובד הפשוט שלה לא מצוי בזמננו, אך הוא בהחלט מברר לנו את היחס אל תקנת חכמים ואת היחס אל נדרי תענית. בהבנת הדברים ידע האדם כיצד להתייחס לשאלות אחרות שעולות בנושאים אלו, ואולי אף לפעמים בנושאים אחרים, מתוך לימודו את הסוגיא ומתוך האפשרות לדון ביסודות שהפקנו מהסוגיא.

3. השאלה של הקרבת קרבנות בלא בית המקדש, עלתה בעבר על שולחנם של גדולי ישראל, אחד מהגדולים הרב צבי הירש קאלישר זצ"ל, שהיה מחובבי ציון, ואף עודד מאד את העליה לארץ, רצה לחדש את הקרבת הקרבנות, או לפחות חלק מהם, וניסה לגייס לדעתו את גדולי ישראל, כגון רבו הגאון רבי עקיבא איגר וגדולים נוספים. בסופו של דבר הוא נשאר בדעת יחיד שכן גדולי ישראל התנגדו לדעתו, חלקם רק אמרו לו שהם לא מסכימים, וחלקם אף כתבו על כך תשובות מפורטות בהלכה. את הנושא סיכם באריכות בדרך ברורה כדרכו בקודש, הרב שילה רפאל זצ"ל ומופיע בספר זכרון על שמו הנקרא "משכן שילה" שיצא בהוצאת מוסד הרב קוק. ראוי מאד למי שמתעסק עם הנושא ורוצה לברר אותו לעומק הפוסקים, שילמד את הדברים שהוא מביא שם.

בין אותן הטענות של השוללים שמביא שם, אזכיר כמה מהן בקצרה, אם כי ברור שעל כל אחת מהן ראוי לדון בהרחבה:

א. ר´ דוד פרידמן זצ"ל כתב שלמרות שבית המקדש איננו מעכב מלהקריב קרבנות, אך מקום מזבח כן מעכב, ולכן הואיל ואיננו יודעים במדוייק את מקום המזבח, אסור לנו להקריב.

ב. רבי עקיבא איגר זצ"ל טען שכיום הואיל והכהנים אינם בודאי כהנים אלא מספק, ממילא אין מי שיקריב את הקרבנות, ורק לאחר שידעו בודאות מי כהן יהיה אפשר להקריב קרבנות.

ג. צורך בבגדי כהן גדול – שלפי דעת הרמב"ם טומאה נדחתה ולא הותרה לגמרי, ולכן צריך כהן גדול להקריב עם בגדי כהן גדול, וזה לצערנו אין כיום.

ד. צריך תכלת – וכיום לדעת הפוסקים אין לנו את התכלת בודאות לרוב רובם של הפוסקים. וכן עוד טענות ודיונים וכתבתי רק פתחם של הדברים.

4. לגבי הנאה ממעשה שבת, הגדר ההלכתי של דבר זה באופן פשוט יהיה כמו איסור הנאה ממלאכת שבת המופיע בהלכה בהלכות בישול, אך הוא נכון גם לכל הנאה ממלאכת שבת. הכלל הוא שמלאכה שישראל עשה בשבת בשביל עצמו בלבד, ואחר בא ליהנות ממנה, אסור לו ליהנות עד זמן "כדי שיעשו במוצאי שבת" שעל ידי כך הוא לא יהנה מחילול השבת של אותו אדם, שהרי אפשר היה לעשות זאת גם בלי חילול שבת, ולכן הוא לא נהנה מעצם החילול שבת של השני. אך כאשר השני חילל את השבת לצורך שלו, מי שחיללו לצרכו את השבת, אסור לו ליהנות מאותה המלאכה לעולם, ולכן אם החבר שהוריד מהאינטרנט עשה זאת בשבילך, בודאי שאסור לך, ואם עשה לצרכו ואתה רק מעתיק, צריך אתה להמתין משך זמן של "כדי שיעשו היתר" ואז יהיה מותר.

אך יכול להיות שהדין כאן שונה, שהרי בשבת עצמה לא נעשתה שום מלאכה והמשחק או הסרט ירדו מאליהם במהלך השבת.

ראוי לציין שאינני פוסק הלכה ואני ממליץ לך לעיין בדבר ולשאול פוסק הבקי בעניינים אלו.

אני מקוה שתשובותי סיפקו את רצונך, ואם לא, אתה מוזמן לפנות אל הכתובת שלי, ולהמשיך ולשאול ואשתדל לחסביר באופן טוב יותר ובהיר יותר.
בברכת הצלחה רבה, ושתצליח לעשות חיל בתורה.

יצחק.
Zahig2@shoresh.org.il