שאלות קשות על אתחלתא דגאולה

שלום וברכה,
ראשית אני מבקש סליחה על העיכוב. השאלה שלך נשלחה מזמן אבל גיליתי אותה רק בסוף השבוע שעבר…

לשאלותיך:

[א.] איני מכיר את פסק הרמב"ם שהזכרת, ואולי כוונתך לדברי הרמב"ם בהלכות מלכים פי"א, הלכה ד: "ואם יעמוד מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו, כפי תורה שבכתב ותורה שבעל פה, ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה´ הרי זה בחזקת שהוא משיח. אם עשה והצליח וניצח כל האומות שסביבו ובנה מקדש במקומו וקיבץ נדחי ישראל הרי זה משיח בודאי… ולתקן את העולם כולו לעבוד את ה´ ביחד, שנאמר כי אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה´ ולעובדו שכם אחד"".
יש שהבינו מכאן שרק המשיח יקבץ את גלויות ישראל, ולדעתם צריך לומר שהמציאות שאנו רואים היום, שעם ישראל הולך ומתקבץ לארץ ישראל, אינו תהליך קיבוץ הגלויות המתואר בנביאים, אלא תהליך אחר של הצלה מיסורי הגלות. מלבד הדוחק העצום שבדבר, גם פשט דברי הרמב"ם אינו כן, שהרי כתב "אם יעמוד [מלך] מבית דוד…" – כיצד יתכן שיש מלך אם עדיין אין בארץ עם? וראיתי מי שכתב שאין כוונת הרמב"ם למלך בפועל אלא ל´מלך בכח´, מבחינת שורש נשמתו, וברור שזהו דוחק גדול. ומה שדחקם לכך הוא העובדה שהרמב"ם כותב בפירוש שרק מלך המשיח יקבץ נדחי ישראל.
אולם כשנדייק בלשון הרמב"ם נגלה שהוא לא כתב שלפני שיבוא המשיח לא [יתחיל] קיבוץ הגלויות, אלא שהמשיח יקבץ [נדחי] ישראל, ואכן עשרת השבטים שהם רובם של עם ישראל עדיין נידחים. גם בתנ"ך מופיע הביטוי "נדחי ישראל" ביחס לעשרת השבטים, בניגוד ל"נפוצות יהודה" (ישעיה יא, יב). וכך גם אומרת התורה "אם יהיה [נדחך] בקצה השמים משם יקבצך ה´ אלהיך ומשם יקחך" – הביטוי ´קצה השמים´ מתאר התרחקות של עם ישראל למקומות נידחים מאוד, שכלל אי אפשר להגיע אליהם, וכידוע כך הוא המצב ביחס לעשרת השבטים, שעדיין לא הגיעו לארץ. ושים לב לדחקים הגדולים שצריך להגיע אליהם אם לא מפרשים כך – הן ביחס להבנת המציאות היום, שלמרות שעם ישראל מתקבץ לארץ אין זה שייך לתהליך הגאולה, והן ביחס להבנת דברי הרמב"ם ´אם יעמוד מלך מבית דוד´ שאין הכוונה מלך בפועל אלא מלך מבחינה פנימית-נשמתית.
לכאורה נשאל – אם כן הוא, מדוע לא הזכיר הרמב"ם גם את השלבים הראשונים של קיבוץ גלויות? טענה זו היתה נכונה אם הנושא של דברי הרמב"ם בפרק זה היה תיאור תהליך הגאולה העתידה. אולם מבואר למעיין בפרק כולו שלא זהו נושא הפרק. ככל ספרו של הרמב"ם ´היד החזקה´, אף הנושא כאן הוא נושא הלכתי ´נטו´ – כיצד נדע לזהות את המלך המשיח. ברור שלשם כך אין שום צורך לרמב"ם לפרט את סדר הגאולה, שאינו עניין הלכתי ואינו קשור לנושא הפרק (יתר על כן, לפי המקורות שבידינו ´מסלול´ הגאולה כלל לא נקבע מראש).

[ב.] לא מצאתי את ציטוט דברי הרמב"ן שהזכרת, מלבד המילים "המשיח יקבץ נדחי ישראל", וביחס לכך עיין במה שכתבתי בסעיף הקודם.

[ג.] עיינתי בדברי רש"י שציטטת, ונדמה לי שהם הוצאו מהקשרם (לא על ידך, אלא על ידי מחבר הספר ממנו – אם אני מנחש נכון – לקחת את המקורות שהזכרת). המתבונן בדברי רש"י בפנים יווכח שהמילים ´האי גאולה´ אינן מתייחסות ל´אתחלתא דגאולה´, אלא לברכת ´גואל ישראל´ בתפילה. ולמען הסר ספק בדבר, אפרט ואסביר:
הגמרא שם עוסקת בסדר ברכות תפילת העמידה, ואומרת שהברכה השביעית היא ברכת ´גואל ישראל´ וזאת "מתוך שעתידין להיגאל בשביעית". שואלת הגמרא, והרי אמר מר "בשביעית מלחמות, במוצאי שביעית בן דוד בא", ואם כן יוצא שהמשיח עצמו לא יבוא בשביעית! והיא משיבה "מלחמה נמי אתחלתא דגאולה היא". כלומר, המלחמות שלפני ביאת המשיח הן עצמן תחילת הגאולה. כאן כותב רש"י את הדברים שציטטת: "ואף על גב דהאי גאולה לאו גאולה דגלות היא (למרות שגאולה זו, עליה אנו מתפללים בברכת גואל ישראל, אינה עוסקת בגאולה מהגלות), אלא שיגאלנו מן הצרות הבאות עלינו תמיד, דהא (שהרי) ברכת קיבוץ ובנין ירושלים וצמח דוד יש לכל אחת ואחת ברכה לעצמה לבד מגאולה זו (כאן רש"י מוכיח שברכת גואל ישראל אינה עוסקת בגאולה מהגלות, שהרי בגאולה מהגלות עוסקות הברכות בהמשך – קיבוץ גלויות, בנין ירושלים וצמח דוד, ואם כן חוזרת השאלה מה הקשר בין ברכת ´גואל ישראל´ לתחילת הגאולה מהגלות), אפילו הכי (אפילו שכך), כיון דשם גאולה עלה – קבעוה בשביעית" (כיון שסוף סוף גם לגאולה מהצרות יש שם של ´גאולה´, קבעוה בברכה השביעית). אם כן, בדברי רש"י מוכח ההיפך הגמור ממה שייחסת אליו: אם המלחמות שבשביעית אינן חלק מהגאולה, אלא רק גאולה מהצרות המתחדשות בגלות, היה מובן מאוד הקשר בין מלחמות אלו לבין ברכת גואל ישראל, ולא מובן במה התקשה רש"י? דוקא מפני שהמלחמות שבשביעית הם חלק מהגאולה שואל רש"י שלכאורה אין קשר בינם לבין ברכת ´גואל ישראל´, שעוסקת בגאולה מהצרות המתחדשות בגלות.

[ד.] אני רוצה להוסיף שאיני יודע כיצד ניתן לומר שהרמב"ם חולק על דברים מפורשים בתנ"ך, שקיבוץ הגלויות יכול להיות קודם לגאולה השלמה. דברים אלו כתובים בכמה מקומות, וביניהם בפרק ל"ו בספר יחזקאל אותו הזכיר מחבר הספר עצמו בספרו, ולצערי גם פרק זה מצוטט שם בצורה מסולפת. בעמוד 109 מתייחס המחבר למאמר חז"ל ´אין לך קץ מגולה מזה´, ממנו אנו לומדים שאנו מצויים כיום ב´אתחלתא דגאולה´, והוא מביא מספר תשובות ביחס לכך. בתשובה ו´ הוא כותב כך:
דוקא באותו הפרק ממנו מצוטט הפסוק של הקץ המגולה, גוער הנביא (החל מפסוק יז) בציונות בת ימינו: בן אדם, בית ישראל יושבים [על אדמתם] ויטמאו אותה בדרכם ובעלילותם, ויבוא (היורדים והנושרים) אל הגוים אשר באו שם ויחללו (גם בחו"ל) את שם קדשי באמור להם (ע"י הגוים) עם ה´ אלה ומארצו יצאו". ולאחר כל זה מסיים (החל מפסוק כב) שעל אף כל זה יעשה [הקב"ה] לגאולתם בכדי לקדש את שמו אשר חיללו, [והדבר הראשון יהיה] "וזרקתי עליהם מים טהורים… ונתתי לכם לב חדש" [ורק לאחר מכן] "וישבתם בארץ… והייתם לי לעם… והרביתי את פרי העץ". ואם כן כל הקץ המגולה של נתינת הפירות, אפילו אם היתה הכוונה לפירות גשמיים, הרי זה רק לאחר ההקדמה של "וזרקתי כליהם מים טהורים… ונתתי לכם לב חדש".

מדברים אלו מסיק המחבר כי רק לאחר ההקדמה של ´וזרקתי עליהם מים טהורים´ יתחילו השלבים של ´וישבתם בארץ´ ושל ´והרביתי את פרי העץ´.
כל המעיין בפרק בפנים – יווכח שכתוב בו ההיפך הגמור. אעתיק שוב את הפסוקים במלואם:
[בֶּן אָדָם בֵּית יִשְׂרָאֵל ישְׁבִים עַל אַדְמָתָם וַיְטַמְּאוּ אוֹתָהּ] בְּדַרְכָּם וּבַעֲלִילוֹתָם כְּטֻמְאַת הַנִּדָּה הָיְתָה דַרְכָּם לְפָנָי: וָאֶשְׁפּךְ חֲמָתִי עֲלֵיהֶם עַל הַדָּם אֲשֶׁר שָׁפְכוּ עַל-הָאָרֶץ וּבְגִלּוּלֵיהֶם טִמְּאוּהָ: [וָאָפִיץ אתָם בַּגּוֹיִם] וַיִּזָּרוּ בָּאֲרָצוֹת כְּדַרְכָּם וְכַעֲלִילוֹתָם שְׁפַטְתִּים: וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם [וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי] בֶּאֱמר לָהֶם עַם ה´ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ:
[וָאֶחְמל עַל שֵׁם קָדְשִׁי] אֲשֶׁר חִלְּלוּהוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁמָּה: לָכֵן אֱמר לְבֵית יִשְׂרָאֵל כּה אָמַר ה´ אלוקים [לֹא לְמַעַנְכֶם אֲנִי עשֶׂה] בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי אִם לְשֵׁם קָדְשִׁי אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאתֶם שָׁם: וְקִדַּשְׁתִּי אֶת שְׁמִי הַגָּדוֹל הַמְחֻלָּל בַּגּוֹיִם אֲשֶׁר חִלַּלְתֶּם בְּתוֹכָם וְיָדְעוּ הַגּוֹיִם כִּי אֲנִי ה´ נְאֻם ה´ אלוקים בְּהִקָּדְשִׁי בָכֶם לְעֵינֵיהֶם: [וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם:
[וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים] וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם: וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר".
אם נשווה את הדברים שציטט המחבר לפסוקי התנ"ך, ניווכח שהוא דילג על מספר פסוקים. לפני סוף פסוק כב שציטט המחבר בסוף דבריו, ובו נאמר ´וזרקתי עליכם מים טהורים´, ומיד לאחר תיאור חילול ה´ שנוצר מעצם מציאות הגלות "בֶּאֱמר לָהֶם עַם ה´ אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ" אותו ציטט המחבר בתחילת דבריו, נאמר בפירוש שה´ חומל על שם קדשו המחולל בגוים, ולכן "[וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם מִן הַגּוֹיִם וְקִבַּצְתִּי אֶתְכֶם מִכָּל הָאֲרָצוֹת] וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַתְכֶם…" רק לאחר מכן נאמר הפסוק שהביא המחבר "וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם מִכֹּל טֻמְאוֹתֵיכֶם וּמִכָּל גִּלּוּלֵיכֶם אֲטַהֵר אֶתְכֶם" וכו´. בשלב הבא נאמר "וישבתם בארצכם", ונראה שהכוונה כאן אינה לעצם העליה לארץ אלא כדברי הפסוק "וישבתם לבטח בארצכם" (או שהכוונה היא לשלב שני של קיבוץ הגלויות).
אם כן, מפורש בפסוקים שעליהם דילג המחבר שקיבוץ הגלויות [יכול להיות] עוד לפני שיזרוק עלינו ה´ מים טהורים, שלא כדברי המחבר ש"הדבר הראשון יהיה ´וזרקתי עליהם מים טהורים´. הפסוקים המדולגים עומדים, אפוא, בלב ליבו של הדיון: האם השלב הראשון של הגאולה יהיה תשובה או קיבוץ גלויות.
עוד נשים לב לכך שהפסוק עליו סומך רבי אבא את דבריו אינו "והרביתי את פרי העץ" כפי שטען המחבר, אלא הפסוק שנאמר הרבה לפני כן, בתחילת הפרק: "וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא אֶל הָרֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ הָרֵי יִשְׂרָאֵל שִׁמְעוּ דְּבַר ה´: כּה אָמַר ה´ אלוקים יַעַן [אָמַר הָאוֹיֵב עֲלֵיכֶם הֶאָח] וּבָמוֹת עוֹלָם לְמוֹרָשָׁה הָיְתָה לָּנוּ… לָכֵן הִנָּבֵא עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ לֶהָרִים וְלַגְּבָעוֹת לָאֲפִיקִים וְלַגֵּאָיוֹת כּה אָמַר ה´ אלוקים הִנְנִי בְקִנְאָתִי וּבַחֲמָתִי דִּבַּרְתִּי [יַעַן כְּלִמַּת גּוֹיִם נְשָׂאתֶם… וְאַתֶּם הָרֵי יִשְׂרָאֵל עַנְפְּכֶם תִּתֵּנוּ וּפֶרְיְכֶם תִּשְׂאוּ לְעַמִּי יִשְׂרָאֵל כִּי קֵרְבוּ לָבוֹא]: כִּי הִנְנִי אֲלֵיכֶם וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְנֶעֱבַדְתֶּם וְנִזְרַעְתֶּם: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל כֻּלּה וְנוֹשְׁבוּ הֶעָרִים וְהֶחֳרָבוֹת תִּבָּנֶינָה: וְהִרְבֵּיתִי עֲלֵיכֶם אָדָם וּבְהֵמָה וְרָבוּ וּפָרוּ וְהוֹשַׁבְתִּי אֶתְכֶם כְּקַדְמוֹתֵיכֶם וְהֵטִבתִי מֵרִאשׁתֵיכֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה´: [וְהוֹלַכְתִּי עֲלֵיכֶם אָדָם אֶת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וִירֵשׁוּךָ] וְהָיִיתָ לָהֶם לְנַחֲלָה וְלֹא תוֹסִף עוֹד לְשַׁכְּלָם… (א-ב, ד, ח-יב).
נעיר, כי גם בפסוקים אלו אנו רואים שהמניע לגאולה אינו זכויות עם ישראל אלא "יען אמר האויב עליכם האח… יען כלימת גויים נשאתם", כלומר חילול כבודה של ארץ ישראל וחילול ה´ שבגלות הם יהיו הסיבות לגאולה. גאולה זו מתחילה בכך ש"הרי ישראל ענפכם תתנו ופרייכם תשאו לעמי ישראל" – וזאת עוד לפני שכל עם ישראל נמצא בארץ.

[ה.] הארכתי בתשובה זו כי מכמה שאלות שהגיעו לאתר נוכחתי לראות שהספר הנ"ל גרם לבלבול אצל מקצת מקוראיו, וטוב להעמיד דברים על דיוקם. עקרונית, כל דיון תורני ענייני הוא דבר מבורך, ובמיוחד בין צדדים בעלי עמדות מנוגדות. בכלל אני חושב שאחד הדברים החסרים ביותר כיום בין האוחזים בעמדות תורניות שונות הוא הדו שיח וההקשבה ההדדית, שהיו יכולים להביא לבהירות גדולה אצל כולנו. "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם".לכן חשוב מאוד ללמוד ולהכיר את הדברים שנכתבים בבתי מדרש אחרים, לא בבחינת ´דע מה שתשיב´ אלא כדי להגדיל תורה ולהפרותה, וכמנהגם של לומדי התורה בכל הדורות שלמדו את כתביהם של כולם.
אולם, תנאי יסוד בכל דיון היא התייחסות עניינית, מכובדת והוגנת לעמדה השניה, מה שלצערי נעדר לחלוטין מהספר הנ"ל, שהצטערתי מאוד לראות שהמחבר – שהינו תלמיד חכם חשוב – הרשה לעצמו להשתמש בסילופים ובעיוותים (כמו סילוף דברי רש"י הנ"ל במסכת מגילה, וסילוף הפרק בישעיה), ובלבד שיצליח לקעקע את תפיסת הציונות הדתית.
אין לי ספק שהמחבר שליט"א כתב את ספרו בצורה זו לשם שמים, כדי להוציא מדעת האוחזים בדעה שלדעתו היא ´עבודה זרה´ כמעט והיא הגורמת לכל צרותינו (למעשה כך הוא עצמו מעיד בהקדמתו לספר). נראה שהוא יישם ביחס לתפיסת ה´אתחלתא דגאולה´ את דברי חז"ל "כל ליצנותא אסירא, לבר מליצנותא דעבודה זרה": ליצנות משמעותה הצגת הצד השני בצורה שטחית ומגוחכת, ולכן אף חלק מהטענות שבספר הינן טענות שנכתבות בצורה שאינה מקובלת בשום אופן כחלק מדיון ענייני והוגן.
על כל פנים, גם אם ניתן ללמד זכות ולהבין את המחבר, ברור שספר זה אינו ספר תורני במובן הרגיל של המילה. אין בו דיון ענייני ואמיתי המבקש לעמוד על עמדת הצד שכנגד, ולדון בעמדה זו בצורה אמיתית, ולכן הייתי מציע שאם הוא גורם לבלבולים – להתעלם ממנו, ואם לא – הוא בהחלט יכול להעשיר את הידיעות במקורות חז"ל, בתנאי שפותחים כל מקור בפנים.

שיהיה לך הרבה הצלחה בכל,
יעקב,
yaakov@makshivim.org.il