שז"ל – לבנים

בעזרת ד´

שלום רב.

מראש אני מתנצל על העיכוב בתשובה, השאלה שאתה שואל היא שאלה קשה מאוד, לא יכולתי לענות על זה בהינף מקלדת, חשבתי רבות איך לענות לכך תשובה אמיתית מתוך הלב.

ומתוך הלב אני עונה לך, שהמצב הוא בהחלט מסובך. זה נראה לנו שכבר אין מוצא, שכל הדרכים חסומות, ולא משנה מה – הכישלון הוא ידידנו. אינני חושב שיש בידי תשובה מוחצת שתפתור את כל בעיותיך, איני רב בלימוד או בשנים אלא בדיוק כמוך, מקסימום עם הבדל של כמה שנים מעטות. התשובה האמיתית נעוצה היא אך ורק בך – כל מה שאני סה"כ יכול לעשות לנסות לייעץ, אולי קצת לשתף מרשמים אישיים.

אשתף עמך כעת כמה מחשבות מכיוונים שונים על העניין, הבנויים כבניין אחד, קומה על גבי קומה.

[א. מהות הטוב להטיב.]
יצר העריות הוא בהחלט היצר החזק ביותר שקיים באדם. אפשר בקלות פשוט להסתכל לרחוב ולראות עד כמה נמוך הדחף הבלתי נשלט הזה יכול לרדת, לאילו עיוותים אפשר להגיע בעזרתו. אנחנו מסתובבים והגירויים וההסטות קופצות עלינו מכל פינה. הרוע מבעבע מכל עבר… בעצמנו אנחנו מכירים עד כמה עוצמתי היצר הזה, עד כמה הוא חזק וכמה קשה להתגבר עליו…

אבל אנחנו צריכים לדעת את האמת – יצר המין העצום של הבריות אינו אלא מעין בת קול מצו הברכה של הבורא בשחר מעשי בראשית "פרו ורבו ומילאו את הארץ וכבשוה…" זוהי ברכה, מתנה מאלוקים – שבעצם מבטאת בנו באופן הגבוה ביותר את "צלם אלוקים" שבנו – את היכולת שלנו להיות "כמו" אלוקים – ליצור חיים! לא פלא שזהו כוח ודחף כל כך חזק באדם. וגם לולא הדחף הזה לא היינו שורדים. חז"ל בזמנו התפללו רבות לקב"ה כדי שיבטל את "יצר עבודה זרה" – וד´ קיבל את תפילתם. כשראו שעת רצון היא – התפללו לבטל גם את יצר העריות – וד´ גם קיבל את תפילתם בשנית. – אלא שלבסוף הם ראו שלא רק טוב יצא מהמעשה – כי עם הרבה רע – נכון שהאדם כבר לא נדחף לעריות – אך כל העולם כולו הפסיק להידחף – למשהו – בכלל! בעלי החיים הפסיקו להתרבות, הצמחים הפסיקו לצמוח – כלום! כשהבינו את הדבר התפללו להחזירו – והתקבלה תפילתם.
יצר המין הוא לא סתם איזה יצר רע, מידה רעה שבאדם – אלא זה מהות חייו – כוח החיים שנמצא בו ודוחף אותו להתקדם, להתפתח, להתרבות ולהמשיך הלאה – בלעדי היצר הזה לא היינו מנסים שום דבר, ולא מתקדים לשום מקום. זה הכוח הפנימי שדוחף אותנו תמיד.

חשוב מאוד להפנים את הדבר הזה. התאווה הזו שבנו היא במקורה דבר טוב. במהותה דבר טוב! כוח אדיר של התקדמות – מתנה מאלוקים!

אלא שכמו כל דבר – כשהוא פורץ גבולות, כשהוא לא מגודר ותחום, כשהוא בלתי נשלט – אז הוא לא טוב, אלא רע. אז הוא הופך ממצווה לחטא. הרי מה הכוונה של המילה "חטא" – אם לא מלשון "החטאה"? יש לנו כוח חיובי, יש בנו דחף נפלא – שיש לו מטרה גדולה וענקית – אבל אנחנו במקום להשתמש בכוח הזה איפה שצריך ומתי שצריך, ובשביל מה שצריך – אנחנו "מפספסים" את המטרה – – מחטיאים אותה… זה חטא.

לכן קודם כל אנחנו צריכים להפסיק להסתכל על עצמנו בעיניים שליליות. היצר שבנו הוא לא דבר רע, כי עם דבר טוב – אלא שהוא פשוט לא במקום הנכון. זה "פוטנציאל טוב – אך מפוספס". גם אם הדחף כל כך גדול וכל כך חזק – זה מראה שאנחנו בריאים. התברכנו בדחף גדול לעשייה. שלא נחשוב אף לרגע שנוכל "לבטל" את היצר הזה או "לחסל" אותו – לא נצליח לעשות זאת לעולם – וגם אנחנו לא צריכים לנסות לעשות את זה – המטרה שלנו היא סה"כ לשים את היצר הזה במקום. לשים אותו בגבול שלו, להראות לו יפה יפה "מי הבוס" – וכמה טוב אפשר ליצור בעולם יחד איתו – במקום הנכון ובזמן הנכון. בעזרת ד´, כשתתחתן אז יהיה את הזמן הנכון ואת המקום הנכון, ותאווה הופכת לאהבה, ומחטא להקמת בית בקדושה.

[ב. אתה גיבור לעולם ד´. ]
בסופו של דבר, מה שאני לא אגיד, מה שאני לא אספר או אשתף – בסוף אנחנו צריכים להודות על האמת – אין שום פטנטים. לפעמים אנחנו מחפשים את הפטנטים והעצות מהכיוון הלא נכון – בתקווה שהם יתנו לנו חיים קלים ופשוטים. אך אין מה לעשות. אני יכול להבטיח לך שלא תמצא פתרון של "ללחוץ על משהו, ולסובב עוד איזה משהו – והנה הכול בסדר…" – אין פטנטים.
כי העיקר זה העבודה הקשה שלנו בפנים. אנחנו חייבים לאזור גבורה. המון גבורה. "איזה הגיבור – הכובש את יצרו". כל העצות והרעיונות שיהיו לא יהיו שווים – אם לא נרצה באמת לעשות את השינוי, אם לא נרצה באמת גם להקריב את הקורבן כשצריך, אם לא נרצה באמת לתת את -הכול- בשביל להצליח במסע הקשה, הארוך והמפותל הזה. אין מה לעשות – אנחנו לא משחקים פה בדוקים. אנחנו עוסקים פה [בלגאול את עצמנו]! זה לא משחק בכלל. לכן בשביל זה אנחנו חייבים גבורה. והמון גבורה.
גבורה שיודעת – שהמסע הזה ארוך מאוד.
גבורה שיודעת – שיכול להיות שהוא גם יתמשך לא רק לשבועות או חודשים – אולי אף יותר. כי מה שבא מהר – הולך מהר.
גבורה שיודעת – שזה לא היה קל בכלל. שנצטרך עוד להצטער הרבה ולכאוב הרבה.
גבורה שיודעת – שנצטרך גם לתת קורבנות. נצטרך לוותר על דברים ולפעמים דברים שיהיה לנו מאוד קשה לוותר עליהם.
גבורה שיודעת – שאנחנו עוד ניפול הרבה, ועוד נכשל המון – למרות כל המאמצים הכבירים שנשקיע…

אבל גבורה שיודעת טוב טוב – שאנחנו לא נתייאש אף לא לרגע. שתמיד נמשיך הלאה וקדימה.

גבורה שיודעת – שכל הקורבנות שנקריב, וכל הקושי שנעבור, כל הכישלונות שניפול – [זה הכול שווה את זה]!
כי האושר שאליו נגיע בסוף, הגאולה הגדולה שתזרח עלינו כשננצח – היא יותר גדולה ויותר חזקה מכל מה שעברנו, והיה שווה את הכול.

לכן – בסופו של דבר – אם נרצה או לא – זה הכול תלוי בך, ואך ורק בך.
לכן צריך להחליט בגבורה – להיות גיבור! לכן צריך להחליט אחת ולתמיד אתה עם עצמך – מה אתה -באמת- רוצה, ולא בסתם הצהרות לבחוץ – אלא עמוק עמוק בפנים! לשבת עם עצמך שעה בשקט ולהחליט חד משמעית – אנחנו רוצים לחטוא או לא? אנחנו רוצים להיות קדושים וטהורים? אנחנו רוצים לנצח במלחמה הזו?

כי אף דרך שלא נלך בה, אף עצה או רעיון שלא נשתמש בו – אם עוד לא החלטנו שאנחנו רוצים לנצח – לא ננצח.

ואנחנו רוצים, בהחלט רוצים! אז ילה לצעוק את זה פנימה! להתכוון לזה כמו שלא התכוונו לעולם במשהו! להחליט פעם אחת ולתמיד – אנחנו פה כדי לנצח!

[ג. מלחמת מצווה.]
ולדברים פרקטים יותר…

אחת ההחלטות החשובות שאנחנו צריכים להחליט במאבק הזה – הוא שמדובר פה במלחמה. נקודה.
כל עוד לא נתייחס לזה באופן כזה – לא נגיע לשום מקום. נכון, פיגוע פה, נסיון דקירה שם, קצת קסאמים וקטיושות… בטח אין קשר אחד לשני. זהו שלא – מדובר פה במלחמה. ואם אנחנו רוצים לנצח אנחנו חייבים להתייחס לכך כאל מלחמה.

ובמלחמה כמו במלחמה.

גנרל טוב צריך מודיעין טוב. זה השלב הראשון של מלחמה הרי – לא יוצאים למתקפה חזיתים מול אויב לא ידוע כשסרטים קשורים לנו לעיניים.

גם אם זה נשמע מוזר – נצא למשימת מודיעין.
שזה אומר, כן – לקחת דף או פנקס – ולבדוק טוב טוב – איפה אנחנו נכשלים.
מה אנחנו עושים כשאנחנו נופלים, איפה אנחנו נמצאים שזה קורה יותר – מה ´מדליק´ לנו את הפתיל, מה יותר גורם לנו להיכשל ומה לא, מתי זה קורה יותר ומתי פחות. דוח מודיעין מפורט כמה שיותר שיהיה לנו – אחת לאחת.
אנחנו נוסעים כל יום בבוקר באוטובוס – ושם פוגשים את הניסיון? לרשום. חוזרים הביתה ורוצים לצפות בחדשות וכל פעם יש פרסומות ואז? – לרשום. רוצים לגלוש לבדוק את הציוני בגרות ו´זורמים´ הלאה? לרשום. נשארים עד מאוחר בלילה ואחרי 2 מתחילות להציק המחשבות? לרשום. יש שלוש שעות בלי מה לעשות ומרוב שעמום נגררים? לרשום. כל דבר לדווח, כל דבר לרשום.

כשבסופו של דבר תהיה לנו רשימה מפורטת בדיוק איפה החולשות שלנו, בדיוק איפה יש לנו פרצות באבטחה, איפה ההגנה שלנו רפויה – נוכל לנסות ולטפל בכל נקודה ונקודה.
ובתחבולות תעשה לך מלחמה.
פעם כשהיינו נלחמים היינו לוקחים צבאות אדירים, עשרות אלפי חיילים מול עשרות אלפי חיילי אויב. קרב התנגשות חזיתית עקוב מדם… היום אנחנו מכירים שיטות יותר מתוחכמות להלחם. גם מול אויב שנראה לנו הרבה יותר חזק מאיתנו.
אין אפוטרופוס לעריות. כבר חז"ל הודיעו לנו שקשה מאוד לנצח במתקפה ישירה על היצר הרע. אין מה לעשות, הוא פשוט חזק, ולא תמיד אנחנו בקלות יותר חזקים ממנו. לכן אנחנו צריכים להשתמש בתחבולות ובתכסיסים. לעבוד בשיטת גרילה – לא במתקפה ישירה, אלא במתקפות קטנות וממוקדות. חיסול ממוקד. הרבה פעמים אנחנו מסתכלים על עצמנו "איך אפשר להתמודד עם דבר כל כך גדול?" אנחנו מסתכלים על הניסיונות הרבים ומתייאשים. במקום להתמקד על התמונה הגדולה מרחוק – נתקרב ונתבונן בכל נקודה ונקודה, בכל נסיון ונסיון, בכל פרצה באבטחה – ונטפל בה באופן ספציפי ומדויק – לפתע נראה שהניצחונות כבר לא כל כך בלתי מציאותיים. כשפורטים בעיה גדולה להמון בעיות קטנות – וכובשים את הנקודות אחת אחת – הרבה יותר קל להתקדם.

נקבל מקצין המודיעין את הרשימה שעשה לנו – ונעבור נקודה נקודה ונמצא לה תיקון.
נכון – זה נראה תמיד כפתרונות מקומיים. כשלעצמו דבר אחד לא נראה יותר מדי רציני, וגם לא כל כך משפיע. אך אחד ועוד אחד – ובסוף צבא שלם של כוכבים מזהיר מעלינו. אם נצליח לנצח רק בנקודה אחת קטנה – זה לא משמעותי. אך אם אנחנו עובדים במקביל על הרבה נקודות ומנצחים בהם – זה ניצחון הרבה יותר גדול ממתקפת התאבדות ישירה. אם נקום בבוקר וישר נכריז חגיגית "זהו! יותר אנחנו לא נכשלים! לא נופלים!" ונחשוב שזהו – סיכוי גדול שנכשל.
אך אם נתחכם פה, נתגנב שם, נתחמק פה ונחטוף שם – הסכום של הכול ביחד יכבוש לנו שטחים רבים – גם מאויב גדול וחזק הרבה יותר מאיתנו. הרבה ניצחונות קטנים שווים על קרב מופסד אחד גדול.

והנה נעבור מנקודת תורפה לנקודת תורפה. נחשוב איך אנחנו פותרים את הבעיה בנקודה הזו, איך מגדרים את הפרצה – והדרך היא, שוב, לא בגדול – אלא בקטן:
אבן חן שתהיה רגילה בפינו – "לא לתת לו להיכנס!" וזו הדרך שתנחה אותנו.
אל לנו לצפות לקרבות הירויים של גיבורי חייל חסונים עם שריון נוצץ וחרב חדה. אל נצפה מעצמנו להיכנס למערכה, להיכנס עמוק לשטח האויב – ושם כבר נלחם ונצליח… כי זה פשוט לא יקרה – אין אפוטרופוס לעריות.
החכמה היא לנצח בקטן – לא לתת ליצר הזה להיכנס!

למשל – אנחנו יושבים מול המחשב באמצע העבודה הסמינריונית שלנו – ולפתע עולה בנו איזו מחשבה, לפתע היצר מנסה לגרות אותנו לרגע לסטות לשדות רעים… הוא לא ישר צועק "ילה! לחטוא!!" אלא גם הוא, חכם מאוד, מתחיל בקטן. "רק לרגע…" "רק לראות מה חדש…" "סה"כ 5 דקות מסכנות…" ויש לו בהחלט תירוצים מ´שלנו´ – "נו בטח, אתה חזק, אתה גיבור… שום דבר לא יקרה מרגע אחד קטן… אתה הרבה יותר רציני מלתת לדבר כזה להפיל אותך ממש לחטא…" "בקרב עצמו אתה בטוח תנצח, רק צפייה קלה בשדה הקרב…"
היצר דופק בדלת. התאווה מנסה להיכנס דרך החלון. החטא ממתין לו מעבר לפניה ובקושי שומעים שהוא קורא לנו… זה ´בטח´ לא מסוכן…

אז לא.
לא לתת לו להיכנס!
לא לפתוח לו את הדלת! בחיים לא! לעולם לא!
מה שלא יקרה – לא!

מתחילה לעלות בנו מחשבה? ישר לנער את הראש! איזה הרהור מתחיל לטפס לו בראש? ישר לטרוק עליו את הדלת! לא להתמהמה. לא להגיד "טוב רק עוד שנייה", לא לחכות או להתעכב אפילו לרגע! לא להסתכל אחורה, לא לדמיין שאנחנו צדיקים גדולים שיכולים לנצח את היצר בקרב הגדול… פשוט לא להיכנס לקרב הזה! לברוח מהקרב הזה מיד!
לנצח את היצר הרע – כשהוא עוד קטן. כשזה עוד בהחלט קל.

"פשוט אמרו לא!"
אמרו לא – כשזה עוד פשוט.

אם ראינו שאחת מהחולשות שלנו היא בנסיעה בתחבורה ציבורית – זה לא אומר שאנחנו חייבים מעכשיו רק ללכת ברגל – לא תמיד אנחנו באמת יכולים, וזה גם לא תמיד פתרון – אך צריך לחשוב על פתרון הולם. לקחת איזה ספר שבקביעות נקרא אותו במהלך הנסיעה, אנחנו לא חייבים כל הזמן לבדוק עם הגיעה התחנה שלנו ולבהות ברחוב. אנחנו יודעים שאנחנו נופלים בגלל שאנחנו ´נמרחים´ מול הטלוויזיה שעות אין סופיות? נחליט מראש -בדיוק- איזה תוכניות אנחנו רוצים לצפות – ונקבע מראש שנצפה רק בהם. אנחנו ´נמשכים´ עד שעות מאוחרות עם המחשב? נגדיר לעצמנו כל פעם מחדש – ב12 הולכים לישון. נפעיל שעון מעורר ב12 שיזכיר לנו את זה, ועוד תזכורת בפלאפון, וגם חבר שיתקשר ויזכיר לנו ללכת לישון…
נסיון מתקרב? לא לחשוב עליו אפילו. לא לתת לו לדרוך על מפתן דלתנו אף לא לרגע. וכמו תמיד – כשמנסים להפסיק לחשוב על משהו הוא ´נתקע´ עוד יותר – לא רק לנסות לחשוב על דברים אחרים – לעשות משהו סמלי בפועל. לקום מהמחשב, להסתובב כמה דקות בחדר ולהירגע. לעשות כמה שכיבות סמיכה או כפיפות בטן (פעילות גופנית היא פטנט נהדר להוצאת אנרגיה!). לקחת מיד איזה משנה ולהגיד איזה פרק, או תהילים – או תפילה מיוחדת.
נכון, אין פתרון קסם, זה לא תמיד עוזר – אך המטרה שלנו היא קודם כל לצמצם למינימום את החיכוך עם היצר. לתת לו את האפשרות הכי מינימאלית וזהו.
נניח ספרי קודש על השולחן, שיזכירו לנו את מה שאנחנו, את תמונת בית המקדש (או של איזה רב שאנחנו מרגישים קרובים אליו) בתור טפט לשולחן עבודה.
יש עוד רעיונות רבים – רק צריך לשבת ברצינות עם עצמנו ורשימת המודיעין שלנו – ולעבור נקודה נקודה ולמצוא אילו פתרונות יעזרו לגדר אותן. לא פתרון אחד כולל ובאוויר – אלא פתרונות ממוקדים לכל בעיה. אנחנו צריכים למצוא את הפתרונות שיתאימו לנו.

ולפעמים גם צריך לדעת לוותר. לפעמים אין מה לעשות – צריך להקריב קורבנות.
נכון, הכי כיף זה לצ´וטט עם כל החבר´ה עד 4 בבוקר באיסיקיו. זה חבל מאוד להפסיד את הסרט שמשודר ב11. נכון. אבל אנחנו לא משחקים פה – אנחנו במלחמה. ולפעמים צריך לעשות גם החלטות קשות – ולוותר.
מן הסתם אם מיד נגיד לעצמנו "טוב, מעכשיו אני לא נוגע במחשב!" זה לא ישרוד יותר מדי. לכן צריך לראות מה המצב בשטח – ועל מה אנחנו יכולים לוותר – שגם יחזיק. כל אחד צריך לעשות את החשבון נפש הזה. אף אחד לא אמר שצריך להפסיק ללכת ברחוב – אבל =מותר= לא להסתכל על כל אחד שעובר כדי לבדוק אם אנחנו מכירים אותו. ומותר גם לפעמים להוריד קצת את המשקפיים וכו´. והכול בא מאותו העיקרון – אנחנו לא מנסים להיכנס למלחמות עולם, אלא להתחמק מהקרבות האלו – ולנצח בחכמה.

וכמו במלחמה כדאי מאוד לעשות תוכנית. לאחר ניתוחי המודיעין וספירת הכוחות – לתכנן תוכנית. אי אפשר לבזבז את כל האנרגיה על הכול יחד – לא תמיד זה יצליח. אפשר לתכנן – בשבועיים הקרובים הולכים לישון מוקדם וצופים רק בחדשות. זה לא תמיד חכם להעמיס על עצמנו את הכול ולצפות שנצליח לעמוד בזה בלי בעיה. עדיף לקחת שניים שלושה או ארבעה דברים – ולעמוד בהם באדיקות! שמה שלא יהיה, מה שלא יקרה – אנחנו לא עוברים על הכללים האלה! זה הדבר היחיד שמעניין אותנו עכשיו – הכללים האלה שהם מבחינתנו עכשיו ייהרג ובל יעבור. לומשנה מה – בזה אנחנו לא נכשלים. – ומאחר והפתרונות המקומיים שלנו הם לא עולמות גדולים – אלא פתרונות ממוקדים – זה לא כל כך יהיה קשה לעמוד בהם.
וכמו בספורט שעושים סולם מאמצים – התקדמנו בשבועיים, עשינו חשבון וראינו שעמדנו בהצלחה במשימה – עכשיו להוסיף עוד משהו, וכן הלאה. לא ישר להתנפל על הכול יחד – כי לא יישאר לנו כוח.

שמא יגידו "מה זה שווה? הרי אני עדיין נכשל בשאר המקומות?" – נכון, מה לעשות. אבל אנחנו במלחמה – ומלחמה זה דבר ארוך. כבר אמרנו שאין פתרונות קסם. הדרך היא ארוכה מפותלת לא קלה ודי כואבת – אך היא שווה כל רגע. – וכל ס"מ וס"מ שאנחנו כובשים ומשחררים מידי היצר הרע ולידנו בחזרה – הוא שווה זהב! כל קצת כזה הוא המון. נכון עדיין במשהו אחר אני נופל ונכשל – אבל בזה וזה אני לא! נכון שזה לא מושלם – אך תראו את ההתקדמות! זה הכול שווה. זה טבעי להיכשל, אנושי למעוד – אך אנחנו לא מתעלמים ממה שאנחנו כן מצליחים להשיג. זה הכול שווה.

[ד. משעמם…]
אחד הדברים שהכי מושכים אותנו לחטוא הוא שעמום. האדם הוא יצור פועל. בעל מעשה. הוא תמיד רוצה לעשות משהו. ויותר מכך בתרבות בה אנחנו חיים היום – אנחנו תמיד מחפשים ריגושים, ואם אפשר כמה שיותר מהר. סרטים, משחקים, פרסומות, ספרים… זה הכול בא ומספק לנו את הריגושים האלה. אך לא רק בשעות הפנאי – כשאדם עובד או לומד או עושה משהו – האדם נדחף תמיד לעשייה. ולפעמים מרוב עשייה מתעורר צורך קצת לנוח. לגיטימי וטבעי לנוח לנו קצת בזולה בערסל במרפסת.
אך לפעמים יש לנו "חורים" ביום. אותם שעות שאין לנו פשוט שום דבר מיוחד לעשות. ואנחנו מתיישבים לנו על הספה משועממים. ומי רוצה להיות משועמם? בטח שאנחנו לא רוצים להיות משועממים – הרי זה פשוט משעמם… מיד אנחנו ישר פונים לחפש את הריגושים. ומחפשים לעושת משהו. אך אין לנו גם סבלנות. אנחנו רוצים להתרגש כאן ועכשיו. והיצר שבנו הוא פתרון קסם "נפלא". אפשר להתרגש במתח מאוד גבוה – ובמאמץ מינימאלי, בזמן קצר ומידי. כבר חז"ל הודיעו לנו מפורשות – שחטא לא מגיע לעולם – אלא אם נכנס באדם "רוח שטות" המערפלת את החשיבה הברורה והישרה שלו. ואם יש דבר אחד ומיוחד שמביא לרוח שטות – זה השעמום. לא צריך אפילו לפרט מה אנשים יכולים לעשות מרוב שעמום.
[וזו נקודה שאנחנו חייבים לגדור!] אין מה לעשות – שעמום מביא לידי חטא. לכן אסור לנו להשתעמם. זו אחת מהפרצות הגדולות ביותר. צריך לבדוק את עצמנו טוב טוב – איפה אנחנו מבזבזים זמן, איפה אנחנו יושבים לבד בחדר משועממים – איפה יש לנו "חורים בלו"ז" – ולסגור אותם!
נכון, זה דורש מאמץ – אבל תמיד שיהיה לנו מה לעשות! אדם עסוק אין זמן ליצר הרע לנג´ס לו. כל הזמן למצוא משהו לעשות. לא לנוח לרגע סתם.
שלא נחשוב שאין. אני בטוח שאם נרצה לחפש דברים לעשות – בהחלט נמצא. רק צריך לרצות לחפש – לפתע נגלה שאפשר גם לעזור לשטוף את הכלים, אפשר גם סתם לסדר סוף סוף את המדפים שכבר מפסח שלפני חצי עשור הבטחנו לסדר, הגיע הזמן שנסיים כבר את הספר מהספרייה – והאמת כבר המון זמן לא באנו לעזור בסניף, ובינינו הגיטרה כבר מתחילה להעלות אבק בארון… לא חסר, תמיד אפשר למצוא. מה שלא יהיה – כך שלא נגיע למצב שאנחנו יושבים בחוסר מעש. לא מול הטלוויזיה, ובהחלט גם לא מול המחשב. עדיף לנסות לסיים את דום3 ברמה הכי קשה מאשר סתם להתיישב מול המסך ולחשוב "טוב מה לעשות עכשיו…". השאלה הזו היא פשוט לצלצל ליצר הרע ולשאול אותו אם בא לו לקפוץ לקפה!
אם נדע לסגור את כל הזמנים המבוזבזים שלנו – נרוויח המון. סוף שבוע נגיע לשבת הרבה יותר עייפים, נכון. אך נרגיש טוב מאוד שעשינו, שפעלנו, שהספקנו רבות. הרווחנו בהחלט את המנוחה שלנו. ושוב אותו הכלל – זו מלחמה. אסור לנו להירדם בשמירה אף לא לרגע. אנחנו יודעים שעוד כמה שעות אין מה לעשות ויש סתם זמן פנוי? לתכנן לעשות משהו. לא לתת ליצר לנצל את ההזדמנות.

[ה. כי נר מצווה ותורה אור]
"אין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה" לא בכדי רבותינו קבעו לנו את הכלל הזה – הוא מהותי מאוד. כשהראש שלנו "פנוי" מהתורה, כפי שאמרנו – לא יהיה ריק. משהו יכנס לשם. ולא בטוח שזה תמיד משהו טוב. אחד האגפים בהם צריך הכי להתאמץ במלחמה הזו זה האגף של לימוד התורה. "בראתי לו יצר הרע – בראתי לו תורת תבלין". אם התורה היא עולמנו, אם התורה היא עיקר יומנו – לא יהיה לנו "פנאי" להכשל כמעט – כי ראשנו לא "פנוי" ליצר הרע – כי יש משהו אחר הרבה יותר טוב שממלא אותו. וזהו עיקר המערכה.
חשוב מאוד להתעמת עם היצר הרע ולנצח אותו ולכפות עליו – אךף העיקר הכי גדול הוא שכשיש חושך – הרבה יותר נכון זה פושט להוסיף אור. וזה מה שהתורה עושה בנו. מוסיפה אור. סגולה גדולה היא ללמוד – ולא ללמוד הרבה, אלא המון. כמה שאתה יכול. את כל ה´חורים´ בלוח הזמנים שלנו – נמלא אותם בתורה. נמצא דברים שאנחנו אוהבים ללמוד ושאנחנו מתחברים אליהם – ונלמד. גם כשמתחיל להגיע נסיון – ישר אחרי שנתרוק עליו את הדלת בחזקה – ישר לנעול אותה על ידי תורה. אפילו פרק תהילים בכוונה יכול לעשות נפלאות כדי להראות ליצר מי הבוס.

[ו. תפילה רצון וכשלון]
בראשית דברינו הגדרנו שקודם כל אנחנו חייבים להחליט שבמלחמה הזו אנחנו מנצחים. כי מה שאנחנו באמת רוצים – זה לא לחטוא. אך לא תמיד זה בוער בנו. זיכה אותנו הקב"ה ביכולת להתפלל. ולא פחות ממה שהתפילה עושה בשמיים – היא עושה גם בנו. תפילה עובדת על הרצון ומתקנת אותו, מחנכת אותו למה שבאמת צריך לרצות. וכמה שלא נרצה להפסיק ליפול – אנחנו חייבים להתפלל על זה, "לתדלק" מחדש את הרצון הזה – וגם באמת ובתמים להתחנן לפני אבינו שבשמים – שיעזור לנו ´לצאת מהבוץ´.
לא חייבים להדבק למסגרת – אפשר באופן חופשי ואמיתי לדבר איתו ית´ ולפרוש בפניו את דברינו. להגיד את אשר באמת אנחנו רוצים ולבקש שיעזור לנו לנצח. אפשר בשמוע תפילה, ואפשר סתם להסתגר בחדר ולהתבודד עם הקב"ה – איך שלא יתאים לנו, אסור לנו לוותר על זה. להתפלל מעומק הלב, לצעוק ולבכות – כי זה באמת כואב לנו, כי זה באמת חשוב לנו. שנכון – למרות שאנחנו נכשלים הרבה, למרות שאז אנחנו שוכחים את עצמנו וכל מה שמעניין אותנו זה ליפול. הכל נכון. אבל הנה אנחנו עכשיו מודים על האמת – ומגלים את מה שאנחנו [באמת] רוצים. כמו הודאת בעל דין – שיודע שנציגים של המאפיה המקומית בדרך אליו לחנות ויכריחו אותו למכור אותה – והוא מראש יכול להודיע שגם אם באותו רגע הוא יסכים וגם אם זה יראה שהוא רוצה למכור את החנות – אין זו האמת. הרצון הזה זויף באיומי אקדח. הרצון האמיתי שלו הוא לא למכור. וגם אנחנו. גם אם חיצונית נראה שכן רצינו להכשל – עכשיו אנחנו מגלים את האמת – שלמרות הכל – אנחנו רוצים לעבוד את הקב"ה ולקים את מצותיו באמת ובתמים. חד וחלק – אנחנו [-לא-] רוצים לחטוא!! באמת להגיד לד´ את האמת – הרי בשביל מה כל היסורים האלה שאנחנו עוברים? בשביל מה כל כך כואב לנו ומפריע לנו לחטוא? הרי זה הכל בגלל שמה שאנחנו רוצים זה להיות בנים טובים לאבינו שבשמים. אחרת זה פשוט לא היה מפריע לנו. וכל הכאב וכל הקשיים והכל – זה הכל בשביל הקב"ה. זה הכל בשבילו.
את זה אנחנו חייבים להגיד – גם לקב"ה – ועוד יותר – לעצמנו.

[ז. מיאוש לשמחה]
וזה הכלל שיהיה בידינו – בלעדיו לא נצליח – לא להתיאש. וזוהי גבורתנו. לא להתיאש – למרות שהמצב בקנטים, למרות שלא נראה שום אור בקצה המנהרה החשוכה של חיינו. למרות הכל – אנחנו בוטחים בד´. הרי זה הכל אנחנו עושים למענו. אסור לנו להתיאש אף פעם.
נהיה ריאלים. לא נגאלים תוך שבוע. וגם לא תוך שבועיים. זוהי דרך ארוכה – וכמו שאמרנו – כל צעד שווה. נכון עכשיו עדיין לא ניצחנו, יש עוד קרבות רבים לפנינו. יכול להיות שנקום בבוקר ונדע שלא יעברו שעות מספר וניכשל – נכון, זה יכול להיות. אבל אנחנו חס וחלילה לא מתיאשים. כי שבע יפול צדיק וקם. החיים הם לא או הכל או כלום – כי אם התיאשנו – הפסדנו את הכל.
גם אחרי שניפול, וזה עוד יקרה עד שננצח, אנחנו נדע תמיד לקום. תמיד להתעורר. נכון נפלנו – עכשיו נשב נלמד משהו. כי היצר הוא כמו נחש שנושך אותנו – הנשיכה עצמה כואבת – אבל אחריה יש ארס נורא שממית אותנו. אם נכנס לדכאון ונתיאש אחרי שניפול – לא נצליח לקום לעולם – ואז נתנו ליצר הרע את מבוקשו. הראנו שהחטא הוא חלקנו הנצחי. במקום זאת – נאזור כח! כמו שאדם יכול לרוץ, ולהתקל באבן – וליפול לגמרי ולהתגלגל על האדמה ולהחבט ולהפתע – והוא יכול גם מאותה אבן רק קצת למעוד ולהמשיך הלאה – כי הנפילה הזו היא לא תמידית. הנפילה הזו היא פשוט איזה שהוא גליץ´ בתוך כל המהלך העצום של החיינו, מהלך התשובה שבו אנו רצים קדימה! נפלנו? אז מיד לקום! לא לתת ליאוש לנצח. לעולם.
ולהיות שמח. עד כמה שכבר יצא לי להפגש עם יצר הרע אני יכול להגיד שאם יש דבר שהוא ממש לא אוהב – זה שמחה. הוא פשוט לא יכול לזה. לא שמחה של צחוקים וקלות ראש – אלא שמחה אמיתית, שמחה הבוקעת מעמקי לב, זה שמחה שאין לו סיכוי להביס אותה. לכן נשמח במה שאנחנו עושים. נשמח על התפקיד הגדול והאתגר הגדול שנפל בחלקנו, נשמח על המצוות שאנחנו מקיימים ועל כל צעד וצעד שאנחנו עושים כדי להתקרב אל הקב"ה.

[ח. פיל מעכבר]
לסיום אני רוצה להגיד עוד משהו עקרוני וחשוב מאוד על כל הסיפור.
הרבה פעמים אנחנו לוקחים משהו ומעצימים אותו הרבה יותר ממה שהוא – ואז במקום להתמודד איתו אנחנו, בלי לשים לב, רק מגדלים אותו יותר ויותר. אולי אחד הדברים הראשונים שצריך לעשות כשרוצים להתמודד עם בעיות זה קודם כל לשבת ולהרגע, ולהכניס אותם לפרופורציה האמתית שלהם. הרבה פעמים כשאנחנו קוראים בספרים על עד כמה העוון הזה חמור ועד כמה העונש שלו חמור – אנחנו נכנסים לפאניקה. נראה לנו שפתאום כל החיים שלנו לא יכולים לזוז ולא יכולים להתקדם – כל עוד החטא הזה באיבו. וזוהי טעות גדולה, כי זה בדיוק לתת ליצר את מה שהוא רוצה – אם אנחנו עושים מהיצר משהו ענק שאנחנו לא יכולים להתמודד איתו, ושהוא גדול עלינו וזה בלתי אפשרי – זה באמת יהיה בלתי אפשרי. אם כל מה שיהיה לנו בראש זה העונש והקושי, וכל הזמן נרגיש שאנחנו חסומים בגלל וזה יפריע לנו גם להתפלל וגם ללמוד ובכלל – בחיים לא נוכל לנצח, כי לקחנו משהו שהוא עכבר ועשינו ממנו פיל, ואיך לו נרמס תחתיו? זה לא אומר שאנחנו נכנסים לאשליות ומוותרים לעצמנו, אנחנו בחכמה ובתחבולות ננצח במלחמה – אך חשוב לנו לא להוציא את הדברים מכלל פרופורציה. כן, אפשר ללמוד תורה ולהתפלל ולהתקדם – גם אם יש נפילות. עם כל החומרה והקושי – עדיין החיים שלנו לא מסתיימים. אם נדע לשים את היצר במקום שלו, נראה שהוא לא -כ-ז-ה- מפחיד כמו שנראה לנו בהתחלה – נוכל לנצח אותו ולגאול את עצמנו בעזרת ד´.

מקווה מאוד שעזרתי.
ובהצלחה רבה בשדה הקרב!

מוטי.
zgabbay@gmail.com