שירים עבריים

לשואל היקר שלום רב!
השאלה שלך חשובה מאוד, כיון שהיא מעוררת למחשבה בנושא יסודי מאוד מבחינה אמונית:
[האם ישנה תרבות יהודית?]

התרגלנו לחזות בשלטים המתנוססים לראוה בראש כל חוצות "כמו באמריקה", "עכשיו בישראל". איזו התבזות, ושפלות עצמית, הכרזה זו האומרת כי לא נותר לנו אלא להיות חיקוי עלוב של המתרחש מעבר לים.

אופנה, ספרות, תיאטרון, מוזיקה, סלנג, כל אלה ועוד רבים הם מאפייני תרבות.
מהי תרבות? [סגנון חיים]. התרבות מושפעת ומשפיעה. התרבות היא שיקוף של הנורמות המקובלות בחברה, והיא מחזקת אותם ומטמיעה אותן עמוק עמוק בנפש האדם. התיאטרון, למשל, מציף דילמות מחיי היום יום, בחברה ובמשפחה, בפרט ובמדינה, ומתייחס אליהם. הבמאי יחליט איזו נטיה להעצים ואיזו להחליש, את מי לעודד ואת מי להוריד מהבמה.. ההצגה הזו היא חלקיק של השקפת עולם שלימה. מי שמתנדב ליחידה מובחרת, הוא שאקל או פראייר. מי שלא מוכר דירות לערבים, הוא גזען או ציוני. אדם נשוי שמסתובב עם גברות, הוא פרוץ או פתוח. רגש הגאוה, העליונות על כולם, זה דבר שכדאי לטפח או לתקן. רגש התאוה, שמגיע לי הכל עכשיו ומיד, זה לגיטימי או בהמי. כוחו של התיאטרון הוא אדיר. הוא מפגיש אותך עם תחושות שאתה מכיר מבפנים, שגורמות לך להזדהות ולהנהנן בראשך, "נכון, כמה שהם צודקים". החויה הזו מסוגלת לטלטל את האישיות ולהפוך אותך מקצה לקצה. עד כדי כך!

האם לתורה יש מילה בענין?
האם התורה מטפלת רק בעניני דת: בהלכות שבת, והלכות בשר וחלב, בזמני תפילה ובטקס החופה, ואילו את שעות הפנאי שלנו ניאלץ למלא בעזרתה של תרבות המערב? או שהתורה רלוונטית גם להתנהלות הנהיגה בכבישים, לכיתוב המצוי על עטיפת השוקולד, ולאופי הפרסומות ברדיו? האם רבנים צריכים להתערב בפוליטיקה? תלמידי חכמים יכולים לחוות דעה בסכסוך ממוני של שכנים? יש תפיסה תורנית ביחס לכלכלה הנכונה? והבעת עמדה בחילוקי הדעות שבין האוצר להסתדרות (שהם קצה קרחון של שתי השקפות עולם)?
האם צניעות נמדדת רק בסנטימטרים, או שהיא מתווה אורח חיים שלם של ענוה ותמסרות, תוך התרכזות בעיקר ולא בטפל, במהות הפנימית במקום בראוה החיצונית?
ספרות תורנית מצטמצמת רק בחידושים על הש"ס וביאורים לסידור התפילה (עם כל חשיבותם הרבה), או שיש לה אמירה גם בפרוזה ושירה, והיא מסוגלת [לייצר] תוכן איכותי ומקצועי שחודר אל הלב ומחיה נפשות?
או, במילים אחרות, האם שמנו לב שחלק מירבי מחמשה חומשי תורה, ומהתנ"ך בכלל, הוא סיפורים מהחיים, ולא מצוות ודרישות מעשיות?

אם נשיב לב, נראה שהמוזיקה החסידית הקלאסית במשך עשרות שנים, וברובה עד היום, מרכיבה מנגינות על מילים מוכרות, מהתנ"ך, מהסידור, ומספרות חז"ל בכלל. לעומתה, המוזיקה החסידית האלטרנטיבית כותבת את המילים בעצמה, בדרך כלל. יש שיאמרו, כי אין לנו לחדש נוסחים משל עצמנו, אלא לצטט מהמקורות ותו לא. אך התבוננות מעטה בהסטוריה של הפיוטים והפזמונים בעם ישראל תגלה, אולי למרבית ההפתעה, כי יד המקוריות היא השלטת. אמנם, חצאי פסוקים וניבים משולבים לרוב בתוך הטקסט עצמו, אך ללא ספק הנוסח הוא יצירה חדשה לגמרי. כל אחד מאיתנו יכול למצוא אותם בזמירות השבת שמתרננים בחיבה מדי שבוע. בדיקה קלה אף תאבחן מיד, כי המוטיב המרכזי של יצירות הגלות הינו תשוקה אדירה לארץ הקדושה ולגאולה, ובריכוז גבוה אצל פיוטי ריה"ל וגדולי ספרד.

בנוסף נראה, שעושר הפיוטים הספרדי עולה לאין ערוך על זה האשכנזי, בכמות ובסגנון מגוונים למכביר. לעומת זאת, את הכישרון האשכנזי נפגוש הרבה ב…קינות. מה לעשות, והגורל ההסטורי לא היה שווה בכל תפוצות ישראל, ובעוד גלות ספרד זכתה גם לתקופות שלוה ונחת (יחסית) ול"תור הזהב", הרי שגלות אשכנז התמרקה והתייסרה בנוראות הגלות כמעט ללא הפוגה. גם המוזיקה המזרחית בימינו, מתאפיינת ביצירה חופשית יתירה בלא אדיקות של היצמדות ל"טקסט".

ללא ספק, זוהי התפתחות רוחנית שהשלכותיה ניכרות גם בתחום הספרותי. משך שנים רבות, לא היה לציבור התורני מה להציע לנער המתגבר שחפץ לרוות את צמאונו גם מחוץ לבית המדרש. ולכן, אחרי שהגה ראשו ורובו בש"ס ופוסקים בסדרי הישיבה, הוא נאלץ להרעיל את נשמתו לפני השינה בספרות קלוקלת ומשחיתה. כי אבא ואמא יכלו להציעו לו מקסימום את "כה עשו חכמינו" (בלי להפחית מערכו, לשלב המתאים בחיים), וספרות מקצועית ברמה הוא יכל למצוא רק אצל בעלי דעות משובשות. גם היום, המצוקה עוד לא נענתה במילואה, אך כבר אפשר למלא מדף בספרי איכות מבית היוצר של הציונות הדתית.

הלחן והניגון, בכוחו להפך את הנפש מקצה לקצה, מעצבות לשמחה, ומסגירות לזרימה חופשית. המוזיקה מסוגלת לטלטל ולהסעיר את האדם, וכל השאלה היא לאן. אין זה מקרה, שהמוזיקה הנשמעת במועדוני לילה למיניהם מעוררת את הרוקדים להניף ידיים בהתלהבות מרובה לאויר, ולהניע את הגוף בבוטות לכל הצדדים. מוזיקה כזאת מבליטה ומחזקת את הגסות והפראות שבטבע האדם. לא לחינם, ההרקדות הללו מלוות בשתיה חריפה ובשאיפה "לאבד ת´ראש", כי כשהשכל מסתלק, מותר האדם מן הבהמה אין. ואילו שירי סעודה שלישית לעומתם, מזככים ומטהרים, כטבילה במקוה את הנפש מצרפים, מעוררים את העדינות והאצילות, העין הטובה ולימוד הזכות לכל, השתוקקות וכיסופים למקור הכל.

ויכולות להיות מנגינות גם של מילות קודש, כמו אלה של המוזיקה החסידית המודרנית, בעשור האחרון לפחות, שמשפילות את התוכן עד עפר, ורומסות את כבודו. שירים כאלו, הם בסך הכל הדבקה מלאכותית של לחנים זרים לרוח ישראל על המילים המקודשות במסורת ישראל. התופעה הזו מצביעה על קליטה שטחית של התורה, וכניעה לצו התרבות המערבית. לעומתם, מתנשאים ניגונים חסידיים מפרי רוחם של איכרי פולין, שגם ללא מילים מתנגנות על מיתרי הלב, וזורמות עם גלי הנשמה.

כי שירי קודש, הם לאו דוקא ציטוטים מהמקורות, ובטח לא בשילוב של מנגינה גסה. וגם שירי חול אינם פסולים מלבוא בקהל, רק בשל העובדה שחוברו על ידי כאלו שאינם מוגדרים כשומרי תורה ומצוות.

הכלל הוא שכל מקרה לגופו. כלומר, שקשה מאוד להציג נוסחה שעל פיה נוכל להכריע בכל מקום. ובכל זאת, העיקרון המנחה צריך לקחת בחשבון שלושה מרכיבים:
א.המילים
קדושה וטומאה אינם יכולים לדור בכפיפה אחת. זוהי סתירה מוחלטת. אך קודש וחול אינם צרים זה לזה, ואדרבה הם משלימים ומשכללים איש את רעהו. זהו אחד מיסודותיה הייחודיים של היהדות. לכן, תוכן שסותר את ערכי האמונה והצניעות למשל, הוא טרף גמור. ומאידך תוכן חיובי, כמו שירי ארץ ישראל היפה, שירים שמלהיבים את הלב להכרה בגודלו של צה"ל ושל העם הזה, לאהבת חסד ונתינה בלא גבול, למסירות והתנדבות, הם טובים. הבעיה היא, שישנם מסרים סמויים, גם ב"שירים הטובים", שלא תמיד קל להבחין בהם. לכן צריך כנות וישרות פנימית, שתוכל לנקוט בזהירות מרובה בלי רמיה עצמית. אם יש שירים חשודים, אין מה לחשוש מלהתייעץ ולשאול אנשים מתאימים.

ב.הלחן
ייתכן ורבים מאיתנו אינם מייחסים חשיבות של ממש למנגינה, שהיא המוזיקה בעצם. לפעמים נדמה, שהמנגינה היא רק בשביל האוירה הטובה, שהמילים לא יהיו יבשות, שהתפילה תהיה יותר מעוררת ענין. צריך לדעת, שהמנגינה היא בעלת תוכן עצמי משלה, גם בלי המילים. כל אחד מאיתנו מכיר את עצמו, שכל מנגינה מעוררת בו רגשות אחרים: עדינות או גסות, התבוננות או התלהבות, סערה או שלוה, התכנסות או התפזרות. ולפעמים, קדושה או טומאה. המנגינה מדברת בשפה משלה, והיא חודרת ישר לתוך הלב. בניגוד למילים, שעוברים דרך התיווך של השכל. לכן ההשפעה של המנגינה עולה עשרת מונים על זו של המילים. וביחס למגינה, בודאי קשה עוד יותר להתוות כללים ודרכים, כדי לדעת על מי אפשר להטביע חותמת כשרות. אלו הם מסוג הדברים המסורים ללבו של האדם, שעליהם נאמר "ויראת מאלקיך" (רש"י ויקרא יט,יד).

ג.היוצר
ספרות ומוזיקה, מהוים שיקוף של הנפש. הלחן הוא בבואה של עולמו הפנימי של המלחין. המילים, אף הן נגזרות מהשקפת העולם שלו. לכן, אם ידוע שהאישיות המחברת, המזמרת וכדו´ היא מושחתת מבחינה מוסרית, יש לשמור מרחק. אמנם הרושם שמותירה האישיות על היצירה לא ניכר תמיד על פני השטח, אך בדיוק מהסיבה הזו היא כל כך מסוכנת. היא מתגנבת לתוכנו מהדלת האחורית בלי שנשים לב, ובלי שנציב כנגדה מנגנון הגנה, שיכול לסנן ולברור. החכם לא נקלע לבעיות שהטיפש לא יודע איך לצאת מהם, במקרה הטוב. במקרה הפחות טוב, הוא כלל לא מודע לקיומם.

כי אין סתם מוזיקה בשביל הכיף, ככה להעביר את הזמן. בניגוד לאוכל ושתיה, [תרבות לעולם לא תהיה ריקה מתוכן]. תמיד, אבל תמיד, היא טומנת בחובה מסר, בגלוי או בנסתר, במילים או בלחן. לא כל "מוזיקה חסידית" היא כשרה ובטח לא תיחשב ל"שירת קודש", ומאידך לא כל "מוזיקה ישראלית" היא פסולה. צריך לבדוק ולהתרשם, מה זה עושה לי, כיצד זה משפיע עלי, אילו רגשות זה מעורר בי.

כאמור, אינני חושב שאפשר לפסוק בזה באופן מוחלט, כי דרושה לכך מידה יתירה של רגישות ושאר רוח, מלווה ביראת שמים אמיתית וטהורה.

* הערה הלכתית: שירים ישראלים רבים מבוצעים ע"י זמרת, ומתעוררת בזה שאלה של קול באשה ערוה. יש פוסקים שאוסרים את הדבר לחלוטין, ויש המקילים מכמה סיבות: 1. אם אינך רואה את הזמרת ואינך מכיר אותה. 2. שיר מוקלט, ברדיו וכדו´ אינו הקול האותנטי של הזמרת. 3. שמיעה בלבד בלא ראיה, אינה מביאה לקרבה מיידית של הסתכלות. כמובן שבצירוף כל הסיבות יש יותר מקום להקל. *

תורתנו, תורת חיים היא.
תרבות ישראלית מקורית, שמתהוה בתאוצה בשנים האחרונות, היא לנו אויר לנשימה.

בהצלחה רבה.
ואני כאן לכל שאלה, בנושא זה ובכל ענין.
בשמחה, אבישי.
batelam@gmail.com