שמחה וגאווה

המידה ההפוכה למידת הגאווה זו מידת הענווה. ענווה זה להבין שהכול מאיתו יתברך. זה לא אומר שאני אפס, להפך – הקב"ה נטע בי כוחות ויכולות ואני צריך לפתח אותם ולהשתמש בהם. אבל כל זאת, מתוך ידיעה שהכול מאת הקב"ה. שום דבר לא שלי ולא בזכותי.
זה שקיבלת ציון טוב במבחן זה סיבה מספיק טובה לשמוח. במיוחד אם למדת והשקעת. אדם יכול להיות שמח על מה שעמל וראה תוצאות מכך. אבל ההסתכלות הנכונה על זה, זה לזכור שנכון שאת חרשת ולמדת וזה עזר לך להשיג ציון טוב, אבל לזכור שהכול מאת הקב"ה. הוא זה שנתן לך את היכולת לשבת וללמוד, והוא זה עזר לך.
אומנם על פי הטבע נראה שמי שלומד חייב להצליח. אבל זה לא מספיק. צריך את ההשתדלות שלנו פה בעולם, אבל בלי סייעתא דשמיא כלום לא קורה.
רק הקב"ה מחליט מה באמת יהיה. "רבות מחשבות בלב איש ועצת ה' היא תקום".

שאלת איפה הגבול, ואני לא חושבת שיש תשובה מדויקת, כי זה גבול דק מאוד.
מה שכן, את יכולה לנסות לברר עם עצמך. אני בטוחה שבתוך תוכך, את יודעת את התשובה.
עוד סימן שאת יכולה לבדוק זה את ההסתכלות שלך על הדברים – האם את לוקחת את כל הקרדיט על עצמך או משאירה מקום גם לקב"ה?

בכל מקרה, אני מצרפת לך כאן קישור שיכול לעניין אותך. את מוזמנת לעיין בו:
שמחה אמיתית – https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=97648

מקווה שעזרתי ועשיתי סדר בדברים.
מוזמנת בשמחה להגיב.
הדס.
Hadas.ste@gmail.com