שמחה למרות הכל והפיגוע ב'מרכז'

שלום וברכה!

["ולשמחה מה זה עשה"]

ידועים דברי הגמרא בתענית (כט.): "אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב: כשם שמשנכנס אב ממעטין בשמחה, כך משנכנס אדר מרבין בשמחה". אולם, אכן יש לשאול: על מה ולמה עלינו לשמוח?! וכדברי קהלת, (ב, ב): "לִשְׂחוֹק אָמַרְתִּי מְהוֹלָל וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה."

האדמו"ר מסלונים, כתב בספרו נתיבות שלום: "וזהו עניין משנכנס אדר מרבין בשמחה. גודל מעלת השמחה שיהודי שמח בחלקו, שמרוצה מהנהגת הבורא ומאמין שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד, הוא בכלל ברוך הגבר אשר יבטח בה´, שמתוך שמרגיש כי עמו אנכי בצרה סמוך ליבו בטוח בה´ והיה ה´ מבטחו. וזה התפקיד של חודש אדר ופורים, שיהודי ישריש בלבו את הבטחון בה´, שאפילו במצב כזה שכבר נכתב ונחתם בטבעת המלך גזירה נוראה כזו, הרי בכח הבטחון של מרדכי אשר נתעצם בבטחונו שלא יכרע ולא ישתחווה, הבקיע את רוע הגזרה ונהפוך הוא אשר ישלטו היהודים המה בשונאיהם. ומשנכנס אדר מרבין בשמחה, בשמחה שנובעת מן האמונה שכל מה דעביד רחמנא לטב עביד".
השמחה בפורים באה להראות את אמונתנו בבורא. אנו שמחים על כך שהצילנו ה´ בעבר ובטוחים בכך שיעזרנו בעתיד. השמחה בפורים באה להראות את אמונתנו בבורא. אנו שמחים על כך שהצילנו ה´ בעבר ובטוחים בכך שיעזרנו בעתיד. הגמרא במסכת מגילה (כט.) אומרת: "תניא, רבי שמעון בן יוחי אומר: בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקדוש ברוך הוא. שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן. גלו למצרים – שכינה עמהן, שנאמר: הנגלה נגליתי לבית אביך בהיותם במצרים … ואף כשהן עתידין ליגאל שכינה עמהן, שנאמר: ושב ה´ אלהיך את שבותך, והשיב לא נאמר אלא ושב, מלמד שהקדוש ברוך הוא שב עמהן מבין הגליות". מה יותר משמח מהידיעה שהקב"ה אתנו תמיד? – אולי זה לא תמיד מובן לנו, אבל הוא עמנו גם בעת צרה.

["מיגון לשמחה"]

כתוב במגילה: "כַּיָּמִים אֲשֶׁר נָחוּ בָהֶם הַיְּהוּדִים מֵאוֹיְבֵיהֶם וְהַחֹדֶשׁ אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לָהֶם מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב לַעֲשׂוֹת אוֹתָם יְמֵי מִשְׁתֶּה וְשִׂמְחָה וּמִשְׁלוֹחַ מָנוֹת אִישׁ לְרֵעֵהוּ וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים" (אסתר ט, כב) , המציאות המתוארת היא קיצונית למדי – ממוות לחיים, זוהי שמחה שפשוט לנו כי היא מגיעה מרגש טהור. ככול שהמקרה מתרחק מן הקצה לכיוון ההתרחשות היום יומית הבהירות של המקור ממנו נובע הרגש מתכהה – קשה יותר לדעת מתי אנו באמת שמחים. כלומר: שמחה והוללות הינם מושגים שונים, אשר בצורתם החיצונית נראים דומים. יתכן באמת שכאשר נתבונן בשתי קבוצות האנשים – לא נבחין בכל הבדל בהתנהגות. אולם, ההבדל נובע מהמהות של ההתנהגות – ממה היא נובעת. הוללות היא רצון לדמות שמחה – זאת אומרת, אין באמת את הסיבה האמיתית לשמוח, זוהי רק יצירה מלאכותית של חווית השמחה.

השמחה – היא הסיבה. הריקודים, ההתרגשות והמציאות הנלווית הם רק ביטוי לשמחה. יתכן באמת שבאותו המקום שבו אנשים ישמחו יהיו אנשים שמבחינת האמת אין הם שמחים, אלא מתהוללים. הפער בין שמחה ל´שמחה מדומה´, הוא דק מאוד. לכן, אדם שבא לפורים בלי המשמעות האמיתית שלו, ללא הכנה מתאימה – תענית אסתר, אין הוא שמח בשמחת הפורים. דבר זה נכון לגבי כל שמחה – חתונה, ברית, זבד הבת, פדיון הבן וכו´.

["עת לבכות ועת לשחוק עת ספוד ועת רקוד"]

לרגש השמחה כמו לרגש היגון – לשניהם, יש מקום בחיינו ולכל אחד מן הרגשות יש את הזמן שלו. לא צריך להגיע לקיצוניות כמו בימי מרדכי ואסתר בכדי לשמוח. צריך לשמוח על כל מה שיש לנו – על כך שאנו חיים וזוכים להטיב עם הבריות.

כאשר אדם עוזב את עולמנו והולך למקום שכולו טוב, אנו אומרים קדיש. בקדיש, אין אנו מזכירים ולו במילה אחת את שאיבדנו. כל אשר עליו אנו מקוננים, הוא על חיסרון השם העולם – אנו כואבים משום שקידוש השם שהאדם שאיננו עשה עד עכשיו, נפסק.

במלחמות ישראל, איבדנו מאחינו. יחד עם הכאב על אובדן יקירנו שמחנו שמחה גדולה על הישועה והניצחון. שמחה זו שלנו אז ושמחתנו תמיד, תתלווה בכאב על חיסרון הנופלים. אנו חיים במציאות מורכבת – לא הכול וורוד. עלינו לדעת מתי לשמוח, ומתי לבכות. ימי הפורים האלה הינם הזמן לחשבון נפש – "זכור את אשר עשה לך עמלק". וזמן להודות – " שמחה ומשתה ויום טוב", שמחה אמיתית.

שנזכה, שיתקיים בנו במהרה בימנו הכתוב: "ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר".

ירון

Bz.yaron@gmail.com