שלום!
אני בת 17.5 ומוצאי מעדות המזרח.לא מעט בחיי ניתקלתי בגזענות או סטיגמות מסיימות…כל פעם מחדש זה מעציב אותי עד מאוד ומוריד אותי מטה מטה עד שאינני מרגישה שאני "עולם ומלואו". גם תוך כדי שורות אלה שאני כותבת לכם אני בוכה…מה אנחנו עד כדי כך כ"כ שונים? הרי יש לנו שבת אחת, תכלית אחת, אותם חגים ואותה תורה…אז למה יש עדה מסויימת שלא מתחתנת עם עדה אחרת..? או שמא אלו צירי הגאולה…זה נורא מעציב…ממש ממש. אני רואה בריבוי העדות הרבה צבעים ויופי..הרבה תרבויות עם תכלית אחת-לקדש את שם ה'.אז למה חטפו את ילדי תימן? ולמה חסידי סטמאר לוקחים את ילדיהם של יהודי תימן ומוחקים להם את אורח החיים היהודי התימני? מדוע יש אנשים כ"כ רעים???
שלום וברכה.
אני מזדהה מאד עם מה שאת מרגישה, וכמובן מסכים עם הביקורת שאת מעלה. לדעתי, יש לך גישה מאוד בריאה ביחס להבדלים שיש בתוך עם ישראל, וזו הגישה שעולה מתוך דברי חז"ל במקומות רבים. גישה כזו היא גם מאוד אמונית, משום שהיא נובעת מההבנה שהקב"ה ברא את הכל, והשלמות של הקב"ה יכולה להתגלות בעולם רק דרך זה שיש חילוקי נבראים שכל אחד מדגיש צד מסויים. אשרי מי שלומד מכל אדם, ומסכן מי שחושב שהכל נמצא אצלו. היום שבו כולם יבינו ויפנימו זאת – יהיה לדעתי בגאולה השלמה.
אבל, אני חושב שאת וכולנו יכולים להתעודד. המצב היום, למרות שעדיין אינו מתוקן, הוא הרבה יותר קרוב לתיקון מאשר פעם. אנחנו יודעים שבתשובה יש שלשה שלבים: הכרה בחטא, חרטה וקבלה שהדבר לא יישנה בעתיד. בנושא שלנו, ההכרה בחטא כבר קיימת אצל הרוב המוחלט של הציבור, וזו סוגייה שמועלית מידי פעם (גם בעתונות הכללית וגם בעיתונות החרדית יש בשנים האחרונות הרבה כתבות שדנות בנושא), וכך גם ניתן לשמוע על מוכנוּת לתקן, וכמובן היום אף אחד לא חוטף את ילדי תימן.
אמנם עדיין לא הכל תוקן, המצב של פעם גרם נזקים שלוקח זמן לתקן, אבל ב"ה יש התקדמות מתמדת, ובעזרת ה' עוד כמה דורות התיקון יהיה שלם. כבר היום יש חלקים גדולים בעם ישראל שבהם אני חושב שהמצב מתוקן, או קרוב מאוד לתיקון.
הייתי רוצה להוסיף עוד מבט למציאות הזו, שקשור באופן כללי למציאות של חיכוכים שונים בין חלקים שונים בציבור. תארי לך אדם שנפגע בתאונה ונשאר חי, אך כל חלקי גופו התרסקו. עכשיו צריך לאחות מחדש את כל החלקים – זה מאוד כואב! לא תמיד כל חלק מתחבר בקלות לחלקים האחרים, לפעמים הגוף אפילו דוחה בהתחלה מה שרוצים לחבר לו. אותו דבר בעם ישראל. הגר"א כותב שעם ישראל בגלות נחשב כמו רקב של עצמות. לא רק שאין גוף, אפילו איברים או עצמות אין! כיום החלקים של עם ישראל מתאחים. האיחוי הזה כואב, עם הרבה מריבות וחיכוכים, אבל אנחנו יודעים אחרי כל כאב – שבזכותו החיבור היה טוב. בדוגמא שלנו למשל, אולי דוקא בזכות החטא מתברר לאט לאט לכולם שלא ניתן לוותר על חלק כלשהו מעם ישראל. הרבה פעמים כשאני שומע על בעיות בתוך עם ישראל – אני חושב על המשל הזה, ששמעתי אגב ממו"ר הרב זלמן מלמד, וזה בהחלט עוזר לי להרגיש יותר טוב.
לסכום, לפנינו עדיין דרך ארוכה אבל עם ישראל ב"ה בכיוון. יחד עם הכאב הגדול על חטיפת ילדי תימן אנחנו מלאים בנחמה ובתקווה שהפצע אט אט מתרפא, וכמובן מי שביכולתו לקדם משהו בנושא – זהו אחד מתפקידיו.
כל טוב
יעקב, חברים מקשיבים