פרשתנו, פרשת "[ויגש]" מתחילה במפגש הדרמטי בין יהודה ויוסף:
"[וַיִּגַּשׁ אֵלָיו יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנִי, יְדַבֶּר-נָא עַבְדְּךָ דָבָר בְּאָזְנֵי אֲדֹנִי, וְאַל-יִחַר אַפְּךָ בְּעַבְדֶּךָ: כִּי כָמוֹךָ, כְּפַרְעֹה]".
ומפרש רש"י במקום על "ואל יחר אפך" – "מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות".
[בעל הטורים] מציג פן אחר של המפגש – "סופי טובות שוה [ויגש אליו יהודה] שאמר לו – אני שוה לך, שכמו שאתה מלך גם אני מלך.
ועל זה דורש במדרש כי הנה המלכים נועדו".
בהתייחסו גם למדרש מבראשית רבא צ"ג ב שקושר את הפסוק למזמור התהילים שאנו אומרים בכל יום חמישי כשירו של יום "כי הנה המלכים נועדו עברו יחדיו…" ומתאר את המפגש כמפגש רווי מתח בין שני מלכים.
מסביר [הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל] בשיעוריו על מאמר "מספד למשיח" של הרא"יה קוק זצ"ל:
בעומק הדברים, העימות בין יהודה ליוסף נעוץ בשתי ההנהגות של עם ישראל המכונות בפי חז"ל "משיח בן יוסף" ו"משיח בן דוד".
תפקידו של הראשון הוא לכונן את המדרגה הראשונה, החומרית-לאומית, של עם ישראל בבחינת אומה ככל האומות – בדומה ליוסף שירד מצרימה והפך למשביר – למנהיג כלכלי שגם משפיע את השפע החומרי על אחיו ואביו.
לעומת זאת, משיח בן דוד שהוא משבט יהודה, הוא המדרגה הגבוהה יותר הכוללת את התוכן הרוחני הייחודי לעם ישראל.
ניתן להמשיל את הראשון ל[גוף האומה] ואת השני ל[נשמת האומה].
מכאן אנו מבינים כי העימות הוא זמני בלבד.
שכן – כשם שהגוף זקוק לנשמה, כך הנשמה זקוקה לגוף ושניהם יחדיו בונים את הקומה המלאה של האדם ושל האומה הישראלית.
מסביר הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחותיו על פרשת השבוע, כי המפגש הזה בין יהודה ליוסף הוא [התחלתה של התגבשות האחים] – שבטים והתרקמות הגוף הלאומי הישראלי.
גם [הרבי מליובאוויטש], בשיחותיו על פרשת השבוע, מסביר, כי משמעות המילה "ויגש" – לב הפרשה – היא ה[מפגש המביא אחדות מתוך הפירוד] שיש בתחילה, כפי שאנו רואים גם בהמשך הפרשה.
[דווקא העימות מדגיש את הדרך הנכונה אל האחדות] – לא אחדות שבה כולם זהים ובעלי דעות שוות, אלא [אחדות שבה כל שבט תורם את הפן הייחודי שלו בפאזל שמרכיב יחדיו את עם ישראל], ובראשם יוסף ויהודה.
ולמעשה: יהי רצון ש[נדע לחפש ולמצוא את האחדות בעם ישראל מבעד למחלוקות] בין השבטים השונים ובכלל.
