שלום 🙂
אני בת 16.5 וכרגע עולה לכיתה י"א. אני מדריכת שבא הרא"ה.
בחודשיים האחרונים אני מרגישה ממש תחושה של שחיקות בהדרכה.
מה זאת אומרת?
זאת אומרת שלפני החופש ממש תכננתי תוכניות לגבי חניכות שלי,כמה שאשקיע ואהיה איתם כל הזמן- אנצל את התקופה הזאת לצמיחה שבטית.
אבל זה לא קרה. . .
שלא תביןי לא נכון. אני מדריכה שאוהבת את ההדרכה, את הסניף, את התנועה…אני מאמינה באמונה שלמה שאני נמצאת בשליחות כרגע.
אני פעילה משמעותית בחבריא ב' ובצוות, ואוהבת את חניכות שלי מאוד ! (אפילו מתגעגעת אליהן…) ויודעת כמה הן צריכות אותי. אבל כאילו משהו נתקע.
אני צריכה עזרה… אני באמת לא רוצה לוותר… :
שלום מדריכה יקרה!
את בטח יודעת שאין מילים לתאר את עבודת הקודש שעושים מדריכים בישראל. משקיעים את הלב, הנשמה, הזמן והרבה פעמים גם כסף, בשביל החניכים. עושים הכל בהתנדבות, במרץ, מתוך אידיאלים! מדהים! ואת חלק מזה, כך שמגיע לך יישר כוח גדול!
באווירת חודש אלול, ודאי שהתבוננות אחורה, על מה שהיה, היא מבורכת, אבל חשוב שהתבוננות כזו לא תכניס אותנו להרגשת דיכדוך ודיכאון. נכון שהיו לנו הרבה תוכניות לפני החופש הגדול, אבל הנה הוא נגמר, ועכשיו מסתכלים קדימה, לקראת שנה שלמה חדשה, ומה אפשר לעשות בה! אמנם לפעמים הרגשת פספוס והחמצה היא כמעט בלתי נמנעת, אבל אני בטוחה שבמבט שני תוכלי לראות מדוע בחרת לעשות דברים כאלה ואחרים בחופש, ולא מה שעכשיו את כביכול מצטערת עליו. חשוב להתבונן אחורה עם המבט קדימה, מתוך רצון לשפר ולראות איך אפשר לנצל טוב יותר, איך אפשר להזדרז יותר, להתייעל יותר, להחכים. ולא לחבוט על הלב כשק חבטות והלקאה עצמית. ויש לך באמת עוד הרבה זמן, שנה שלמה (לפחות!) לעבוד על השבט, להצמיח אותו ולגדל אותו. נכון, לחופש יתרונות משלו, אך גם לשנה השגרתית יתרונות משלה! תחשבי עליהם, וכך תוכלי למנף את השבט שלך בצורה יעילה יותר.
מה שאת מתארת, על הרגשת שחיקה וירידה אולי קצת במוטיבציה, זה דבר מאוד נפוץ אצל אנשים במקצועות החינוך, הדרכה/מורים וכדומה. זה לא סתם שגם למורים יש חופש בסוף כל שנה, כי הוראה זה דבר שוחק. גם הדרכה זה דבר שוחק, כי זה מצריך ממך המון המון כוחות, בתדירות כמעט יום-יומית. למדריכים, אין אמנם חופש, כי יחסית זו תקופה קצרה (מדריכים שנתיים-שלוש בדרך כלל), אבל זה לא אומר שאין שחיקה.
איך מתגברים על זה? צריך למצוא מקומות להתמלא בהם בכוחות. כל אחד, לפי מה שמתאים לו. התמלאות בכוחות יכולה להיות בכל מיני צורות- חוגי ספורט למיניהם לשחרור הגוף, ציור/כתיבה להתבטאות הנפש ועוד דברים שממלאים אותך באופן אישי, ובאופן כזה, יתנו לך כוחות לתת במקומות אחרים, ביניהם ההדרכה. יש התמלאות חשובה אחרת והיא התמלאות בידע והעשרה ספציפית שקשורים להדרכה- וזה כולל סדנאות הדרכה, שיחות תורניות וכו´. אם אין לכם את זה באופן מוסדר בסניף, כדאי לנסות לבקש לארגן את זה עם הקומונרית ואולי לשתף בוגרים של הסניף, או רבנים/הורים מוערכים מהסניף שיכולים לתרום מידיעותיהם וניסיונם. מניסיון, סדנאות כאלה מעלות נקודות חשובות לדיון, ומפיחות חיים בשגרת המדריכים. רעיון אחר, אולי תתחילי ללמוד עם חברה מהסניף איזה ספר טוב, זה גם ממלא ונותן כוחות חדשים.
דבר נוסף, אולי פשוט נגמרו לך הרעיונות איך "מקדמים את השבט". אם זה אכן ככה, שווה להתייעץ עם הקומונרית, או רכז ההדרכה באזור שלכם, או אפילו סתם המדריכות האחרות, או מדריכות שלך מהעבר. ידע וניסיון אישיים שלהם יוכלו לעזור גם לך לצאת מהתקיעות, ולפתוח את היצירתיות שבך שוב!!
ועוד משהו לסיום, אמנם גם אני רגילה להגיד שצריך שלכל דבר תהיה מטרה חינוכית, ולא עושים דברים סתם עם החניכים. אבל, לפעמים יש תקופות כאלה, שכל מה שאנחנו צריכים לעשות בתור מדריכים, זה פשוט להיות עם החניכים שלנו. לעבור איתם את החוויות שלהם, להיות חלק מהחיים שלהם. מהניסיון שלנו כשהיינו בגילם, יש לנו מספיק יכולות לעזור להם פשוט לעבור את מה שהם עוברים טוב יותר, רגוע יותר, כיף יותר. באמת יש תקופות שמספיק שהמדריכה נמצאת שם, כדי לדבר איתה, לספר לה, להתייעץ ולהתלבט, והמדריכה לא צריכה להתאמץ יותר מדי בשביל זה. פשוט להיות את. את יכולה סתם להתקשר כל שבוע לשתי חניכות בסבב, אולי לקפוץ לאחת הביתה לאיזה ארוחת ערב. לא חייבים דברים מפוצצים, פעולות שיא המושקעות ומשחקי "סוף הדרך" מטורפים. לפעמים השיחה הפשוטה, הקירבה, זה מה שהם צריכים.
אני בטוחה שיש בך את היכולות הללו, ובעז"ה תעשי חייל עם החניכות, ובכלל!
שנה טובה, והמון בהצלחה!
הדס.
hershko.hadas@gmail.com