תלותיות של חברה בי…מה עושים??

בס"ד

שלום לך,

השאלה שאת שואלת היא שאלה טובה שרבים מתלבטים בה. זו גם שאלה חשובה במיוחד, שכן היא נוגעת ברגשותיהם של בני אדם, ואלו כמעט "דיני נפשות" שחומרתם רבה. חז"ל ביטאו בכמה מקומות את החומרה שבפגיעה בזולת, ומצד שני את השכר הגדול של מי שזוכה לשמח את חברו ולעשות לו טוב על הלב.

ראשית אני רוצה לומר, שאינני חושב שנהגת באנוכיות. כפי שאת מתארת היית בתקופה לחוצה בחייך, וחברתך דרשה ממך דברים שלא היה בכוחך לתת לה, וגם אם נתת לה זה היה על חשבונך באופן מוגזם. זה טבעי מאוד שהאדם זקוק לפעמים להיות עם עצמו או עם חברים שהוא מרגיש אתם בנוח, וקשה לו להעניק מכוחות הנפש וההקשבה שלו בשעה שהוא זקוק להם בשביל עצמו. במצבים כאלה אין האדם צריך לחוש אשמה כאשר הוא אומר "לא" (כמובן שהדבר צריך להיעשות ברגישות רבה). אם הקפדת שלא לפגוע בחברתך, נראה לי שלא עשית כל דבר רע.

ההתייחסות העקרונית לחובות שבין האדם לחברו מורכבת משלושה עקרונות. העיקרון הראשון הוא "חייך קודמים". האדם הוא הבעלים על זמנו, כוחותיו, תשומת לבו וכו´, כשם שהוא בעלים על כספו. וכשם שהאדם אינו חייב לחלק מכספו לכל מבקש אם הוא זקוק לו בשביל עצמו, כך אין הוא חייב לתת מזמנו או מכוחות נפשו לכל מי שמבקש את קרבתו או את הקשבתו.

עיקרון זה לבדו היה עלול להוביל לאנוכיות, אולם הוא מאוזן ע"י העיקרון השני והוא מצות "ואהבת לרעך כמוך". מצוה זו מחייבת אותנו לאהוב את הזולת ולנהוג בו באותו אופן שהיינו מצפים שהזולת יאהב אותנו וינהג בנו. לכן בכל מצב שבו מישהו זקוק לעזרתנו או להתייחסותנו, עלינו לשקול שלושה גורמים:
א. רמת הצורך שלו: האם הוא במצוקה ממשית או סתם מתפנק? האם בקשתו היא סבירה או מוגזמת? ככל שהצורך גדול יותר כך מחוייבותנו גדולה יותר, מכיון שגם אנו, אם היה לנו צורך גדול כזה, היינו מוכנים ללכת רחוק יותר בבקשת עזרה.
ב. רמת היכולת שלנו: האם במצבי הנוכחי קל או קשה לי לתת לו / להתייחס אליו? ככל שיכולתנו בעניין זה או בזמן זה היא גדולה יותר, או שהבקשה קטנה יותר כך המחוייבות שלנו גדלה.
ג. רמת הקירבה בינינו: האם הוא בן משפחה? ידיד? סתם אדם? ישנם דברים בסיסיים שבהם אנחנו מחוייבים כלפי כל אדם וכל אדם מחוייב כלפינו, אך ככל שהקירבה בינינו גדולה יותר כך מחוייבותנו גדולה יותר, מכיון שגם אנו מצפים ליותר תמיכה מהקרובים לנו מאשר מהרחוקים מאתנו.

אם נחזור לשאלתך, כשם שאת לא היית חושבת להעיר אדם באמצע הלילה כדי לדבר אתו (אא"כ היית במצוקה של ממש, או שמדובר בחברה קרובה כל כך עד שהקשיים שלך הם ממש כמו שלה), כך אינך חייבת להיענות למי שעושה זאת לך. וכשם שאת היית מבינה שאין זה ראוי לכפות את עצמך על מי שטרוד כרגע בענייניו האישיים (או על כל מי שמסיבה זו או אחרת לא נוח לו איתך), כך אין את חייבת להניח למישהו לכפות את עצמו עלייך.

כל זה הוא מצד שורת הדין. אמנם, העיקרון השלישי בהתייחסות לזולת הוא "מידת חסידות", כלומר להעניק לזולת גם במקרים שאין אנו חייבים להעניק לו על פי הדין, ואפילו אם הוא נוהג שלא כשורה. ועל זה נאמר "כל המעביר על מידותיו מעבירים לו על כל פשעיו". לכן מי שיש לו את היכולת, ראוי שלא ידקדק כל כך אלא יתן אהבה, תשומת לב וסיוע לכל הסובבים אותו גם במקרים שהוא עצמו לא היה מצפה שינהגו כך כלפיו. ומי שעושה כך זוכה לשכר גדול, וכך נהגו כל הצדיקים. אמנם, גם למידת חסידות יש גבול, שכן אם היא גורמת לנו ללחצים ולאיבוד השמחה בחיים, או גורמת לכך שאיננו יכולים לדאוג כראוי לקרובים אלינו, הרי זו כבר אינה חסידות. וכל אדם צריך לעשות חשבון משלו בעניינים הללו.

רציתי לציין נקודה נוספת בקשר למה שכתבת. את כותבת שאחת הסיבות שלא מצאת בעצמך מוטיבציה לקשר עם חברתך זו, היא שהרגשת שהיא לא מקשיבה לדברייך והדבר גרם לך לתסכול. דעי לך שלעיתים קרובות הזולת אינו מצפה מאיתנו כלל להדרכה או לעצה אלא כל הצורך שלו הוא באוזן קשבת ואוהבת כדי שיוכל לפרוק את מה שבליבו. לכן גם אם נראה שאין הוא מקשיב, יתכן שעצם ההקשבה שלנו לו מקילה עליו ועוזרת לו במידה שאין לתאר, ולכן אין זה צריך לתסכל אותנו (אמנם, אם נדמה שהוא זקוק לעזרה של ממש כדאי להתייעץ עם מישהו שהוא בעל הבנה בנפש האדם). מכל מקום נקודה זו אינה סותרת את מה שנכתב קודם.

אני מקוה שעזרתי. יהי רצון שנזכה כולנו לאהוב את רעינו ולגמול טוב עם הכל על פי הדין ולפנים משורת הדין, וע"י זה נזכה להיכתב ולהיחתם לחיים טובים.

כל טוב,

יוסף
yosefr@shoresh.org.il