תרומת איברים לפי ההלכה

שואל יקר שלום רב, נושא זה ארוך ומורכב מאוד. אכתוב לך מעט המידע שלי ומקווה אני שזה יעור לך לקבל החלטה נכונה ונבונה. (חשוב מאוד לקרוא גם את הסיכום).

מתוך אתר הוד – המעודד לתרום איברים עפ"י ההלכה (http://www.hods.org/Hebrew/index.shtml) עם שינויים והערות שלי:

[האם תרומת אברים היא מצווה?]
מכיוון שמדובר בסוגיה הלכתית סבוכה, אינני מתיימר לפסוק. סה"כ להביא בפניך מידע רפואי והלכתי. (ניתן לעיין בדף המלא שבאתר הנ"ל).

[הצלת חיים (פיקוח נפש) ]
כל הרבנים מסכימים על כך שפיקוח נפש, דהיינו הצלת חיים, הוא ערך יסוד ביהדות. למעשה, חוקי היהדות מחייבים להפר כמעט את כל המצוות האחרות, אם יש צורך, כדי להציל חיי אדם, חוץ ממקרים שבהם ייאלץ חלילה יהודי לבצע רצח, לעבוד עבודה זרה או לחטוא בגילוי עריות.

["לא תעמוד על דם רעך"]
רש"י בפירושו את התורה מסביר שאסור לו לאדם לעמוד בחיבוק ידיים בזמן שיכול להציל אדם ממוות. החו"מ (פירוש לשו"ע) מעיר כי "…אפילו אם קיימת סכנה לחייך בהצלת אדם אחר, אל לך לדאוג יתר על המידה לחייך שלך". מהוראה זו מסיקים רבנים רבים שמן הראוי להציל חיים באמצעות תרומת אברים.

[איסורים הנוגעים במת]
מאידך גיסא, קיימים איסורים מהתורה הנוגעים לטיפול בגוויה שניתן להסיק מהם שיש דווקא לאסור את נושא תרומת האברים. אם כי פיקוח נפש דהיינו הצלת חיים הוא החוק הקובע גם בהקשר של איסורים אלה.
[ניוול המת] הוא איסור מן התורה על הטלת מום בגופה בלא צורך. האיסור תקף גם בהקשר של נתיחת גופות, אולם הרבנים מתירים נתיחה של לאחר המוות כאשר יש צורך לקבוע את סיבת המוות, אם תוצאת הנתיחה עשויה להציל חיים. וכיוון שהשתלת איברים מצילה חיים, מסכימים מרבית הרבנים כי אין כאן משום ניוול המת.
[הלנת המת] היא איסור מן התורה ולפיו אין לעכב את הקבורה. כידוע, תהליך ההשתלה אורך מספר שעות ועל כן עשוי לחול עיכוב בקבורה. ואולם מאחר שתרומת איברים מצילה חיים, גם כאן מסכימים רבנים רבים כי אין כאן איסור של הלנת המת.
[הנאת המת] היא איסור, יש הסוברים מדאורייתא ויש הסוברים מדרבנן, הנוגע לקבלת טובת הנאה כלשהי מגופת המת, כגון מכירתה למטרות מחקר רפואי. כיוון שתרומת האיברים מצילה חיים, קובעים רוב הרבנים כי אין בה משום הנאת המת.

[האיסורים שלעיל תכליתם שמירת כבוד המת,שכן הגוף שימש אכסניה לנפש האדם ולחייו. מכיוון שכך, מסכימים רבנים רבים כי הציווי להצלת חיים עדיף על פניהם].

[מתי נקבע רגע המוות?]
[מות גזע המוח] – רוב הרבנים המתנגדים לנושא תרומת האברים, עושים זאת בשל העובדה, שאמנם האברים המיועדים להשתלה מוצאים מגופו של אדם שגזע המוח שלו מת, אך לפי תפיסתם אדם זה עודנו חי ועל כן יש לאסור הוצאת אברים חיוניים מגופו שכן מעשה זה ייחשב להריגת התורם.
הסבר המונח הרפואי – מות גע המוח – אדם הסובל מפגיעת ראש חמורה, וגזע המוח שלו חדל מלתפקד, אינו יכול לנשום בכוחות עצמו. מות גזע המוח הוא מצב בלתי-הפיך ותוך 10 דקות גם הלב יחדל מלפעום בשל מחסור בחמצן. עם זאת, אם מיד יחובר המטופל למכונת הנשמה, "תנשום" המכונה במקומו, כך שניתן באופן מלאכותי להכניס חמצן למחזור הדם ובכך לאפשר ללב ולחלקים אחרים בגוף להמשיך ולתפקד שעות אחדות ולעתים אף עוד ימים אחדים .
למעשה, גם כאשר החולה מחובר למכונת הנשמה, המוח מתחיל בתהליך הריקבון מיד עם מות גזע המוח ומערכות הגוף קורסות זו אחר זו תוך ימים ספורים. בכל מה שנוגע להקשר המשפטי והרפואי של נושא מות גזע המוח, הרי שמרבית מדינות העולם וכן 44 מדינות בארה"ב מקבלות את הקריטריון שקבע ביה"ס לרפואה של אוניברסיטת הרוורד עוד בשנת 1968, שקבע את רגע מות גזע המוח כרגע הקובע את מות החולה.
[העמדה ההלכתית] – הסוגיה ההלכתית המרכזית היא כיצד המשפט היהודי מתייחס לאדם שגזע המוח שלו מת אך לבו עוד פועם בעזרת מכונת הנשמה. האם הוא חי או מת. אם ההלכה מחשיבה אותו כחי הרי שהסרת אברים מגופו תהיה אסורה מאחר שתביא ל"מות" התורם.

נשימה מול דופק
[קיימת מחלוקת רבנית בתלמוד בנושא הגדרת המוות. דעה אחת גורסת שמוות נקבע כאשר האדם חדל באופן בלתי הפיך מלנשום. מאידך גיסא עומדת הגרסה שמוות נקבע כאשר לבו של האדם חדל באופן בלתי הפיך מלפעום]

[נשימה] – קיימות שתי שיטות לקבוע האם מצב הפסקת נשימה הינו בלתי הפיך. אם אחרי ניסיונות החייאה האדם לא חוזר לנשום בכוחות עצמו תוך פרק זמן נתון, הרי שמדובר בתהליך בלתי הפיך. מעבר לכך, הרפואה המודרנית קבעה שגזע המוח שולט על הנשימה, ובשל כך אם גזע המוח חדל מלתפקד ומת, האדם אינו יכול עוד לנשום בכוחות עצמו. בהיסטוריה של הרפואה המודרנית לא נזכר אפילו מקרה אחד של אדם ש"התעורר" לאחר שגזע המוח שלו מת. (להבדיל ממצב זה, קורה לעתים שבני אדם שהיו במצב תרדמת חוזרים להכרתם, מאחר שבאדם השרוי בתרדמת, מוסיף גזע המוח לתפקד והאדם יכול לנשום בכוחות עצמו ).
[דופק] – קיימות סמכויות רבניות שטוענות שאדם מת רק לאחר שלבו חדל לחלוטין מלפעום באופן בלתי הפיך. באופן מעשי במצב כזה השתלת אברים הופכת מסובכת שכן כאשר הלב חדל להזרים חמצן לדם ודרכו לכל אברי הגוף, מתחילה הידרדרות של הגוף עד לקריסה מלאה. מרגע זה ואילך אברי הגוף הופכים לבלתי ראויים להשתלה.
מרבית הציבור אינו יודע, שניתן עוד לתרום כליה או קרנית עד 40 דקות לאחר שליבו של אדם חדל מלפעום. (מדובר באיברים הרגישים פחות מאחרים למצבים של מחסור בחמצן). נתון זה חשיבותו עצומה מאחר שמתוך 80,000 אמריקאים שמחכים להשתלה, 50,000 מחכים לתרומה של כליה.

זהו עיקרה של המחלוקת סביב נושא תרומת איברים.

מידע נוסף בנושא ניתן למצוא באתר שלנו תחת סעיף "מקורות" . על מנת לקבל החלטה בנושא תרומת איברים ניתן למצוא מידע נוסף תחת הסעיף "האם לתרום או לא ?" בהמשך הדף.

[בעיות נוספות]
[תחיית המתים] – יש הסבורים כי אין להוציא איברים מגופת המת, משום שהם יהיו נחוצים לנפטר בעת תחיית המתים. אין זו אלא אשליה שכן האיברים מתחילים להירקב במהירות החל מרגע המוות וכעבור שבועות אחדים כבר לא יהיו קיימים כלל. ואכן, במידה שמישהו מאמין שתחיית המתים תלויה בשלמות הגופה, הרי שימצא שהמקור היהודי היחידי שמזכיר את הנושא מתייחס לעצם הלוז, החוליה העליונה בעמוד השדרה הצווארי שממנה על פי המסורת, עתיד לצמוח הגוף בתחיית המתים. מעבר לכך, אם האל הכל יכול חפץ בתחיית המת, הרי שידאג להחזיר לכל אדם ואדם גם את איבריו החסרים, בדיוק כפי שידאג להחזירו לחיים..
קשה לשער שחיילים ישראלים שנהרגו על הגנת המולדת ועל הגנת עם ישראל לא יזכו חס וחלילה לקום בתחיית המתים כיוון שאיבדו בקרב חלק כלשהו מגופם.
[ניצול בידי הממסד הרפואי] – יש החוששים כי הרופא יכריז על מות גזע המוח בטרם עת, אם ידע שלמטופל יש כרטיס תורם. ראשית, קשה לדמיין כי רופא בעל מצפון יהרוג מטופל אחד כדי להציל חיי מטופל אחר. פעולה מעין זו מנוגדת לכל כללי האתיקה, אינה חוקית, וחושפת את הרופא ואת בית החולים לתביעות אזרחיות ופליליות.
שנית, במרבית בתי החולים קביעת מות גזע המוח נעשית בידי שני צוותים של רופאים מומחים, כאשר אחד הצוותים לא טיפל כלל בחולה ואינו מודע להיותו תורם פוטנציאלי.

[גוסס] – "גוסס" הוא המונח ההלכתי הנוגע לאדם חולה על סף המוות, אשר קרוב לוודאי ימות בתוך שלושה ימים. ההלכה אוסרת לגעת בגוסס, מפחד שכל תנועה פתאומית או טראומתית תחיש חלילה את מותו. לפי מספר רבנים, ביניהם הרב משה טנדלר, ניתן לבצע את קביעת מות גזע המוח באמצעות בדיקה קלינית ומכשירי הדמיה ובלא פעולה פולשנית או פציעה טראומתית, אשר עלולות להחיש את מותו של הגוסס אם עודנו חי.

[מה קורה בישראל?]
למרות שהרבנות הראשית לישראל קבעה שמות גזע המוח תואם את ההגדרה ההלכתית של מוות, עדיין קיימת התפיסה המוטעית והנפוצה, ולפיה חוקי היהדות אוסרים לחלוטין תרומת איברים. כתוצאה מכך, אחוז היהודים המחזיקים כרטיס תורם הינו הנמוך ביותר מבין כל הקבוצות האתניות ברחבי העולם. ולכן, בשעה שבארצות המערב עד שלושים אחוזים מן האוכלוסייה הם בעלי כרטיסי תורם איברים, בישראל, מדינה שהרוב בה יהודי, נתון זה עומד על 3 אחוזים בלבד. רק לאחרונה סולקה ישראל מרשת האיגוד האירופי לתרומת אברים מאחר ששנה אחר שנה ישראל מקבלת מהאיגוד תרומות אברים אך לא מעבירה אליו תרומות. הסיבה לכך היא שכשמדובר בנושא המוות, רבים מהישראלים החילונים מאמצים אף הם את ההשקפה הנתפסת כ"דתית" ומחליטים שלא לתרום איברים.
מותם של חולים המחכים לתרומת אברים הוא בלתי נחוץ בעליל. בשנת 2001, 200 איש מתו בישראל באופן שהפך אותם לתורמים אפשריים. אף לא אחד מאנשים אלה חתם על כרטיס תורם, אך משפחותיהם התבקשו לתרום את אבריהם. 70 משפחות מתוך 200 הסכימו לתרום [35%, השיעור הנמוך ביותר בעולם]. במילים אחרות, 130 איש נקברו כאשר בקרבם אברים במצב מושלם להשתלה. הטרגדיה היא שבשנת 2001 , 114 ישראלים נפטרו בזמן שהמתינו להשתלת אברים. 130 התורמים הפוטנציאליים יכלו בקלות לתרום את אבריהם לאותם 114 שהיו זקוקים להם. 114 איש מתו שלא לצורך.

[לסיכום]
כל הרבנים מודים שלאחר רגע המוות מותר ואף מצווה לתרום מהמת להצלת חיים, ואין לחשוש לאיסור הלנת המת, ביטול הקבורה וניוול הבת.
המחלוקת בין הרבנים היא לגבי קביעת רגע המוות ולכן חלילה שלא יבוא, בכל ארוע יש לערב רב מטעם המשפחה המצוי בתחום.
לגבי קביעת רגע המוות, יש נה מחלוקת גדולה בין הרה"ג אלישיב שליט"א ועוד רבנים מהמגר החרדי, לבין מועצת הרבנות הראשית בה ישבו הרה"ג הרב ישראלי זצ"ל ובלחט"א הגר"מ אליהו שליט"א והגר"א שפירא שליטא ועוד)
הרה"ג אלישיב סובר שרק לאחר שליבו נדם נחשב האדם כמת. ומועצת הרבנות הראשית סבורה שאדם שפסקה נשימתו העצמונית והוכח שלעולם לא תשוב (לדוג´ קביעת מות גזע המוח בו מצוי ברכז הנשימה, באופן אובייקטיבי ע"י מכשור מתקדם) האדם נחשב כבר כמת על אף שליבו עדיין פועם מכוח מכשירי הנשימה אליו הוא מחובר.

הרבנות הראשית הוציאה מסמך לפני שנים רבות ובו התירו לקחת איברים מאדם שמת מוות נשימתי מוחלט, בתנאי שבתי החולים ימלאו מספר תנאים בנוכחות רב לבדיקה שהאדם מת. במקומות רבים, הרופאים אימצו את החלק של: מותר תרומת איברים, אבל לא רצו רב שיהיה איתם "בפנים", ואף "שכחו" את התנאים – ולכן אנשים נמנעו מלחתום על תרומת איברים.

אדם שרוצה לתרום איברים אם ח"ו ל"ע יקרה לו משהו:
ראוי שיברר כמי הוא נוהג בקשר לקביעת רגע המוות. וימנה (באופן חוקי) בא כוח שיסדיר את המצאות הרב [שיהיה נוכח בכל התהליך] (קביעת המוות, אלו איברים לקחת, בעת הלקיחה, כיצד לעשות זאת במהירות ובמינימום ביזוי למת). נראה שאז יוכל האדם של"ע הגיע למצב זה לתרום על פי ההלכה.

ויהי"ר שה´ ישלח רפואה שלמה לכל עמו, והיו הדברים הללו בחינת דרוש וקבל שכר.
קיץ טוב,
שלמה,
Shlomo@makshivim.org.il