רק לאחרונה התחלתי להתפלל על פי דרישותיה של ההלכה היהודית. עקב לימודים בנושאים שונים באמונה, ובעיקר בעקבות ההבנה של האיסור להגשים את האל ושאין מציאותו נתפסת כלל אני נתקל בדילמה חוויתית בתפילה, מין 'דיסוננס' שכזה. מחד, אני רוצה להרגיש שאני מתפלל כלפי משהו (אולי כמו לדבר מול אדם אחר) ומצד שני הרי יש בזה הגשמה של האלוהות. האמנם כך הוא, ואולי טעות היא בראשי. מה עלי לעשות?
שלום וברכה!
אכן, הקב"ה הוא למעלה מכל השגה שכלית "כי לא יראני האדם וחי". אולם אין זו התמונה כולה: הקב"ה גם מתגלה בעולם, מאיר ומחייה אותו! בעניין זה אכתוב משל ששמעתי פעם ומאוד 'התחברתי' אליו, בתקווה שהוא יועיל להבנת העניין:
אדם תועה במדבר. כל מלאי מזונו אזל הבוקר, והוא עייף, רעב, צמא ומיואש. לפתע הוא רואה מרחוק נקודת אור וכשהוא מתקרב הוא רואה בית גדול. הוא נכנס אליו, ואז שומע קול מלטף ואבהי – שב, תנוח, אתה מוזמן לאכול ולשתות. בחדר השני יש בגדים להחלפה, בחדר הבא מיטה מוצעת – וכן הלאה. רגשות אהבה, תודה וביטחון גדולים הציפו את לבו של האדם, אף שלא ראה מיהו העומד מאחורי הקול.
משל זה מתאר את דרך ההיכרות שלנו עם הקב"ה. אין ביכולתינו להכיר את הקב"ה עצמו, אולם אנו נפגשים יום יום עם פעולותיו, דרך כל הטוב שהוא ברא בעולם, דרך יציאת מצרים והנסים שבאו לפניה ואחריה, דרך קורותיו של עם ישראל ותקומתו בארצו בדורינו, וכן הלאה. התגובה מצידנו היא רצון להתקשר אל מי שעומד מאחורי כל שפע הטוב הזה, והתקשרות זו – דרך לימוד התורה, קיום המצוות, התפילה, ובכלל "בכל דרכך דעהו".
יתכן שאנו איננו מבינים כיצד הקב"ה הנבדל מהעולם 'מצליח' להתגלות בו – כמו שילד קטן לא מבין כל דבר שאנשים מבוגרים מסוגלים לעשות. אבל אנו יודעים כי דוקא מפני גדולתו של הקב"ה הוא מתגלה גם בעולם הזה – משל לשמש שהיא עצמה מרוחקת מהעולם אך מאירה ומחייה כל פינה בו.
ההרגשה בתפילה שאנו עומדים לפני אבא – מלך נועדה להמחיש לנו, בכלים האנושיים שבידינו, את קירבתו של הקב"ה אלינו. לא מדובר כאן על בלוף: חשוב מאוד, כדבריך, שתמיד יהיה לנו בראש שהקב"ה עצמו – מובדל מהעולם הזה. אבל אחרי שזוכרים זאת, אין בעיה לתת לרגש לזרום בחופשיות. האדם אינו רק שכל אלא גם רגש, ולכוחות הרגש יש תפקיד לעזור לכוחות השכל. כיון שהשכל הגיע למסקנה שהקב"ה מתגלה בעולם, אוהב אותו ומשגיח עליו – הריהו רותם את כוחות הרגש שיעזרו לאדם להרגיש זאת.
הייתי רוצה להעתיק בעניין דבריו הנפלאים של הרב קוק על השכל והרגש (עין איה, שבת פרק א, כ): "השכל נעשה באדם כדי לנהל את כל מעשיו וגם את כל רגשותיו הטבעיים. אולם דבר זה ראוי להיות תמיד למורה דרך לאדם, כי לא טוב הוא להרחיב כל כך את שלטון השכל עד שיפריע את הרגשות הטבעיים ממהלכם, על זה נאמר "ואל תתחכם יותר למה תשומם", כי אם את כל הנטיות הטבעיות שבאדם, בגופו ובנפשו, ראוי לשמרן בתקפן ובבריאותן לפתחן ולשכללן, אלא שעל גביהם צריך שיהיה השכל עומד ומנהיגן, אבל לא יכנס בגבולן לחבל אותן ולהמעיט צורתן…" אם תרצה אתה מוזמן לעיין בפסקה כולה. מקורות נוספים: המאמר 'הצמאון לאל חי' בספר 'אורות', שנוגע בדיוק בנקודה שהעלית מזוית נוספת, המאמר 'דעת אלוקים' בספר 'אדר היקר'.
אגב שתי בחינות אלו, של נבדלותו של הקב"ה יחד עם התגלותו בעולם, באות לידי ביטוי גם בנוסח התפילה. נוסח כל ברכה מתחיל בגוף שני 'ברוך אתה ה'…' ומסיים בגוף שלישי – לדוגמא, שהכל נהיה בדברו (ולא 'בדברך'). כך גם בסדר ברכות שמונה עשרה אנו מתחילים בתאור התגלות ה' בעולם (ברכת מחיה המתים) ואח"כ 'אתה קדוש' – עצמותו של הקב"ה נבדלת מהעולם.
אם לא הכל הוסבר כראוי, אשמח להמשיך. בנתיים, כל טוב ובהצלחה בעבודת ה' על כל מרכיביה!
יעקב, חברים מקשיבים
