בע"ה
בפרשתנו, בשלח, אנחנו פוגשים את בני ישראל בשני מצבים הפוכים: שמחה ושירה לצד קיטורים והתלוננויות.
בשירת הים אנחנו פוגשים את כל ישראל, נשים וגברים, שרים ומודים על הנס הגדול של קריעת הים. אך מנגד, הפרשה מלאה תלונות כרימון – "וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (שמות טו, כד).
חייבים לשיר תמיד? האם התלונות סותרות את האמונה? האם הציווי "אל תתלוננו לעולם" הוא גזרה שאפשר לעמוד בה? ואולי לא צריך לעמוד בה בכלל?
הפרשה מגלה לנו כי התלונה היא דווקא ביטוי של אמונה. כמה וכמה פעמים כתוב שה' שמע את תלונות בני ישראל ולכן כנראה התלונה היא צורת התבטאות שה' מקשיב לה.
מה ההבדל בין תלונה אסורה לתלונה מותרת? כתובת התלונה, טון התלונה וכמובן התוכן שלה.
כתובת התלונה: " וילנו העם על משה לאמר מה נשתה" (טו, כד) ומשה ממהר להפנות אותם לנציב הקבילות האמיתי – ה': "תלונותיכם – על יהוה ונחנו מה כי תלונו עלינו?" (טז, ז) מיותר לתלות את החיסרון שבנו בהורים שלנו, בגנים שלנו, בחברים שלנו, במורים שלנו. למה שלא נפנה אותו לריבונו של עולם?
"מה תצעק? – אלי!" רש"י מפרש את דברי ה' למשה על שפת ים סוף: מדוע אתה צועק לכתובת שאינה מוגדרת? צעק אלי. ובמילותיו של רש"י: "עלי הדבר תלוי ולא עליך". אולי כך מובנת התגובה של יעקב לרחל כשהיא תובעת ממנו ילד ולא מה' – "התחת אלוקים אנוכי" (בראשית ל, ב).
כתובת התלונה חשובה. במקום להיתלות במשה ואהרון, על בני ישראל היה לומר "ה' אנחנו צמאים". אין בעיה להתלונן- על ה'! "בצל שדי יתלונן" (תהילים צא, א). פשוט לומר 'ה' קשה לי'.
טון התלונה: התלונה של אנשים צמאים לאחר שלושה ימים היא לגיטימית ומוצדקת לחלוטין. אבל גם תלונה בשעת לחץ אמורה להיאמר בלשון יפה. רש"י אומר על הפסוק "שם שם לו חוק ומשפט ושם נסהו" (שמות טו, כה) שהניסיון של החיים הוא דיבור יפה גם בזמני לחץ. אין לנו זכות לרמוס אנשים בעזרת פינו רק מפני שאנחנו בלחץ.
תוכן התלונה: המדרש מבאר שעל המן בני ישראל לא אמרו שירה מפני שכל דבר שהוציאו עליו לעץ והתלוננו על איכותו לא יזכו לשיר עליו בשלמות. אבל גם על המים הם התלוננו ובכל זאת שרו על הבאר? על המים הם לא התלוננו מהותית ולא קטרגו על טעמם או על איכותם. התלונה על המים ביטאה את הערך של המים והצורך בהם. תלונה כזו יכולה להוליד את שירת הבאר, בסוף שנות המדבר.
לכן כשנמאס לנו ממצב מסוים אל לנו לומר שהמצב הזה לא טוב. למשל שבית הספר לא מתחשב, שהמורה לא מקשיב או שהאח מעצבן אותנו. כי אז גם כשישתפר המצב כבר לא נדע לשיר על הדבר הזה שירה ולהודות עליו. במקום לומר "המורה לא מקשיבה ומתחשבת בנו" אפשר לבקש שהמורה שתהיה קשובה לנו ושה' יפקח את עיניה לצד שלנו, התלמידים. במקום לומר "אחי מעצבן אותי" אפשר לבקש שיהיה שלום בין האחים בבית ונתחשב אחד בשני. במקום לומר "קשה לי בלימודים", אפשר להגיד "אנא עזור לי להבין את החומר ולהצליח במקצוע הזה".
בכי ושירה הן שתי דרכים להשתחרר ממצב תקוע, כשבוכים ומתלוננים נכון, מגיעים בסופו של דבר לשירה. אנשים גדולים הם אנשים שרים. אנשים קטנים הם אנשים מרים. " ויבואו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם" – מי מרים? לא המים, האנשים.
אם אנחנו רוצים להיות אנשים גדולים, עלינו להתלונן בנימוס ובנעימות כלפי ה' ובמקום לקטרג על המצב הקיים, עלינו לבקש שדרוג שלו.
שבת שלום
רינת וחברים מקשיבים
ערוך מספרה של הרבנית ימימה מזרחי- פרשה ואישה.
