שלום לכם!
יש לי שאלה שמטרידה אותי כבר זמן רב. צריך להאמין שתהיה תחיית המתים, אבל למה צריך שזה יקרה ? אני מתכוונת לכך שאם המטרה של האדם היא להגיע לעולם הבא, אז למה הוא צריך לחזור לאדמה שוב? איפה כתוב בתורה שתהיה תחיית המתים? ואם האדם בא לעולם כדי למלא את ייעודו ואולי לעזור לאחרים, מה יקרה כאשר הכל יהיה טוב? לא נצטרך לחיות פה.
אני מקווה שתצליחו לענות על שתי שאלותיי.
בתודה מראש, ליאת.
שלום וברכה ליאת!
שאלות טובות ומעניינות. האמת היא, שקודם שחטא אדם הראשון, לא היה צריך שתהיה מיתה, חזרה אל הגוף בתחיית המתים ואחר כך התעלות הגוף והנשמה לעולם הבא. אלא מייד האדם מהעולם הזה זוכה לאור גדול וגופו ונשמתו מתעלים ומתרוממים למדרגת העולם הבא. אלא, שחטא האדם הראשון ופגם בגופו פגם יסודי. במה בא לידי ביטוי הפגם הזה? – לדוגמא, אומר הרמח"ל, שפגם זה בא לידי ביטוי בכך שאין הנשמה מזככת את הגוף כאן בעולם הזה. ראי, כל מצוות וכל לימוד תורה הם טעונים באור אלוקי אדיר ונפלא. כשהאדם מקיים את המצווה, הרי שהנשמה שלו טבולה בשפע של אור ה' שמתגלה באותה מצווה. אך הגוף, בעקבות החטא, נשאר אטום וחתום. האור הזה, בייחס לעוצמתו האדירה, כמעט ואיננו עושה את רישומו בגוף (קצת הוא כן עושה, ועל זה נאמר "חכמת אדם תאיר פניו"). נמצא, שבעוד שבנשמה התחולל מהפך, שינוי אדיר, התעלות נפלאה, הגוף נשאר על עומדו כפי שהוא, האדם נשאר ניצב במקום שהיה מבלי שיובחן בו עד כמה זינק והתעלה מדרגות רבות ויקרות, (ואף על פי שהגוף והנשמה קשורים בקשר בל ינתק שיש השפעה מאחד לשני). ומדוע זה כך? מפני שחטא אדם הראשון גרם פגם מהותי בגוף כך שאיננו יכול להתפעל מאורה הגדול של הנשמה. בדיוק לשם כך נצרכת המיתה (שהיא אכן נגזרה כתוצאה מחטא אדם הראשון, כתרופה שתחזיר אותו למדרגה שקודם החטא). המיתה היא מצב שהגוף שב לעפר, מתפרד וחוזר ליסוד שממנו לוקח. ואחר שהזוהמה של החטא מתעכלת והולכת, הקב"ה שב לבנותו מחדש, בנקיון מכל טומאה וחטא. משל למה הדבר דומה: לקדר שעושה כדים. הוא עשה כד נפלא, אך הוא התעוות באופן משמעותי, הכדר לא ינסה ליישר את העוות, אלא הוא ימעך את כל הכד חזרה, יחזירהו להיות גוש חומר, ירטיבהו מעט, ילוש אותו, ורק אחר כך ישוב לחדשו מהתחלה באופן מושלם. כן הוא תהליך תיקון חטא שבגוף. אחר כך, כשישוב הגוף לתחייה, אז יהיה ראוי להיות מואר ומתעלה מאורה של הנשמה, והיא תשוב אליו, תאיר בו באור נפלא ועצום, שהצטבר בזכות כל המצוות והתורה שקיים בעודו בעולם הזה קודם המיתה, ואז יהיו שניהם ראויים להתעלות יחדיו למדרגת העולם הבא.
מוכרחים אנו את המיתה, מפני שבלעדי התיקון הנפלא שבא (הרב קוק קורא לה 'תרופה מרה'), הגוף לא יוכל להיות מותאם לאור העולם הבא, והעולם הבא הרי הוא לגוף ולנשמה יחדיו, אך לא במתכונתם הנוכחית אלא אחר התעלות והזדככות.
תשובתי בעניין זה התבססה על דברי הרמח"ל בספריו דרך ה' ודעת תבונות.
בנוגע לשאלתך מה יהיה כשהכל יהיה טוב: ראי, כבר לימד אותנו הרמב"ם שאין אנו יכולים לדעת מה יהיה בעולם הבא. ומדוע? מפני שזו מציאות חיים כל כך עליונה שאנו, במתכונת הנוכחית שלנו, איננו יכולים להשיג בה כלום. אך אני תמיד חושב על עיקרון אחד שבו אנו יכולים לדבוק והוא ינחה אותנו איך לחושב על העולם הבא: צריכים אנו לדעת שאנחנו בידים טובות, בידים של מישהו שאוהב אותנו יותר ממה שאנו אוהבים את עצמנו, והוא רוצה בטובתינו יותר ממה שאנו רוצים בטובתינו. והוא אחד כזה שבוודאי אפשר לסמוך עליו. "כי עליו בטחתי". על כן, כל המחשבות שמביאות אותנו להרגיש שבעולם הבא נצטרך להפרד מכל מיני דברים שאנו אוהבים ונראה לנו שבגלל שתשתנה מציאות העולם שוב לא נוכל לעשותם: אל לנו לחשוב כך. העולם הבא רק מעצים את כל הטוב. הוא לא גורע כלל משום דבר שאהוב וטוב, הוא רק מוסיף לאין שיעור על מה שיש. שהרי העולם הבא הוא תכלית הטוב שה' מבקש ומשתוקק לתת לנו, אהוביו. על כן אין לחשוש שאפילו גרגיר של עניין אהוב ולו הקטן ביותר ייגרע אז. לפי זה, עומדים אנו בשאלה: איך זה יקרה? והרי מציאות העולם תשתנה ואולי לא יהיה לי את מה שאני רוצה לשמור מהעולם הזה. על כך נענה: באו נשאיר את "שבירת הראש" הזאת לאהובנו שבשמים, הוא בטח יכול לפתור את הבעיה הזאת. נסמוך עליו. "בטחו בה' עדי עד כי בי-ה ה' צור עולמים", יוצר שני עולמים, עולם הזה ועולם הבא. אל דאגה, העולם הבא איננו משעמם כלל, יהיה הרבה הרבה מה לעשות שם. כל המחשבות שעלולות להטריד את מנוחתנו על העולם הבא, צריכים אנו לענות לעצמנו שהם נובעות מכך שאיננו מסוגלים להבין את העולם הבא בעודנו בעולם הזה, על כן מטריד אותנו כל מיני דברים (אני קראתי בספר אחד אדם שכותב על הגמרא שמתארת: "שבעולם הבא צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה", שזה נשמע לו משעמם, בפרט שזה לנצח. הוא רוצה שיהיה יותר תעסוקה שם, ולא רק לשבת באותו מקום…). אך אל לנו לשבור את הראש על העולם הבא. נבטח בה' אלוקינו, שכשם שברא לנו את העולם הזה הנפלא, כן עולם הבא, שהוא הרבה יותר נעלה, טהור וזך, ללא רע וכאב, יהיה עולם נפלא ומקסים שאין לנו כלל יכולת להשיג את הקסם הנפלא שבו.
ולשאלתך היכן כתוב בתורה שיהיה תחיית המתים אשיב בקצרה: התשובה היא, שהדברים כתובים ברמז. קודם שנציין היכן, נשאל את עצמנו מדוע רק ברמז? התשובה בקצרה היא מפני שהתורה, ברובד הנגלה שלה, מכוונת להדריכנו כאן בעולם הזה. צפונותיה ורמזיה מתייחסים גם לתחיית המתים ולעולם הבא, אך זה רק בהסתר, מפני שלנו, שאנו נמצאים בעולם הזה העולם הבא נסתר, על כן גם בתורה הוא נסתר, כי "דברה התורה כלשון בני אדם", התורה מכוונת אלינו. על כן הנגלה מדריך אותנו בעולם הזה, והנסתר (בין השאר) נותן לנו הצצה מבין החרכים על מציאות העולם הבא ותחיית המתים. עד שלעתיד לבא, כשהעולם הבא יהיה עולם גלוי אלינו, גם סתרי התורה יתגלו. ועל זה רומז הכתוב שלעתיד לבא "לא יהיה אור יקרות וקיפאון", כמו שאומרים חכמים במדרש: "והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון יקפאון דברים המכוסים מכם בעולם הזה עתידין להיות צפוים לכם לעולם הבא" מדרש תנחומא חקת פרק ח. והיכן רמוזה תחית המתים מן התורה? אומרים חכמים במסכת סנהדרין: דוגמא אחת – כתוב בתורה על הפרשת תרומה שכשנעלה לארץ נפריש תרומה ואחר כך "נתתם אותה לאהרן הכהן". והלא אהרן הכהן לא נכנס לארץ!! אלא מכאן רמז לנו הקב"ה שיבא היום ואנו בארץ ישראל ניתן תרומה לאהרן הכהן (סנהדרין צ עמוד א). עוד דוגמא: הקב"ה מדבר עם משה על האבות ואומר לו "וגם הקימותי את בריתי איתם לתת להם את ארץ כנען", והלא הם מתו והיה צריך לומר לתת לכם כלומר לבני ישראל. אלא רמז כאן הקב"ה שגם האבות יקומו לתחייה ויקבלו את הארץ. עוד דוגמא: כתוב בתורה "אז ישיר משה ובני ישראל", והלא הם כבר שרו והיה צריך לומר "אז שר משה ובני ישראל", אלא רמז לנו הקב"ה שיבא היום ומשה וכל ישראל יקומו לתחייה וישירו יחדיו. ולהרחבה – מסכת סנהדרין מדף צ עמוד א עד דף צא עמוד ב.
אך בנביאים העניין מפורש ממש – בפסוק בישעיה פרק כו פסוק יט: "יחיו מתיך נבלתי יקומון הקיצו ורננו שכני עפר כי טל אורת טלך וארץ רפאים תפיל", ובדניאל: "ורבים מישיני אדמת עפר יקיצו". ויהי רצון שנזכה במהרה שיקומו כל מתינו, עם אבותנו וכל גדולי ישראל ונשיר כולנו שיר חדש על גאולתינו ועל פדות נפשנו.
בברכה רבה ובצפיית ישועה
ראובן, חברים מקשיבים
