אז חובבות ציון הנזכרות בפרשותינו הן לא אחרות מאשר בנות צלופחד.
ההקשר שבו נאמרת הפרשיה שלהן הוא המִפקד השני שמופיע בספר במדבר, המצוין בראשית פרשת פנחס. מקפד זה נערך בשנה ה39 של בנ"י במצרים.
בסיום המפקד נאמר: אֵלֶּה פְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאֶלְעָזָר הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּעַרְבֹת מוֹאָב עַל יַרְדֵּן יְרֵחוֹ. וּבְאֵלֶּה לֹא הָיָה אִישׁ מִפְּקוּדֵי מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֲשֶׁר פָּקְדוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִדְבַּר סִינָי. כִּי אָמַר ה’ לָהֶם מוֹת יָמֻתוּ בַּמִּדְבָּר וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אִישׁ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן (במדבר כו, סג-סה).
התורה טורחת לציין שטרם כניסתם לארץ של בני ישראל לא נשאר אף איש שחטא בחטא המרגלים.
מיד אח"כ מופיעה פרשת בנות צלופחד: וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר” (שם, סו).
רש"י מפרש – ובאלה לא היה איש וגו’ – אבל על הנשים לא נגזרה גזרת המרגלים, לפי שהן היו מחבבות את הארץ. האנשים אומרים (במדבר יד, ד) נתנה ראש ונשובה מצרימה, והנשים אומרות (במדבר כז, ד) תנה לנו אחוזה. לכך נסמכה פרשת בנות צלפחד לכאן.
לאור מה באו בנות צלופחד בדרישתן למשה?
במסכת שבת ישנו ויכוח בין רבי עקיבא לבין רבי יהודה בן בתירא בנוגע לחטאו של צלופחד שבעוונו הוא מת. רבי יהודה בן בתירא דורש שצלופחד היה מן המעפילים. האלו שלאחר חטא המרגלים רצו בכל זאת להיכנס לארץ על אף הגזרה של 40 שנה במדבר.
ומה היה כל כך נורא במעשה המעפילים?
על הפסוק “לרשע אמר אלקים מה לך לספר חוקי” (תהלים נ, טז) אומרים חז"ל “כל מה שיאמר בעל הבית עשה חוץ מצא”. רבי צדוק מלובלין מפרש זאת כך: אם אומר לך ריבונו של עולם צא מהעולם, “מַה לְּךָ לְסַפֵּר חֻקָּי”, עליך לומר לו כביכול, אינני שומע לך, ואני בכל זאת נשאר. כמו שמסופר על אלישע בן אבויה, שעל אף שסרח ונגזרה עליו גזרה, אומר לו רבי מאיר, ובכל אופן יש תשובה.
משל למה הדבר דומה? הקדוש ברוך הוא אומר למשה “הֶרֶף ממני ואשמידם ואמחה את שמם מתחת השמים ואעשה אותך לגוי עצום ורָב ממנו” (דברים ט, יד). האם משה רבנו מקבל את זה? לא ולא! הוא עומד ומתפלל ונאבק למען עם ישראל. יש כאן ניסיון שכביכול אומר הקדוש ברוך הוא לעם ישראל שהם אבודים.
אך אפילו בדברים המעכבים את הת
