בינוניות – איך ממשיכים את האידאלים לכל החיים?

בס"ד
קומונרית יקרה!
דבר ראשון, אשרייך על עבודת הקודש שאת עושה.
האמת- השאלה שלך מאד עניינה אותי.
איך קורה שבאולפנא אנחנו בשיא ההתלהבות לעשות, לארגן, ליזום, להועיל לעולם.
אח"כ, בשירות לאומי, עולים בעוד מדריגה ומקדישים שנה שלימה לעשייה.
ואז…
כשמסתכלים על אנשים בני 30 כבר קשה למצוא את הברק בעיניים של האידיאליים. או כמו שהגדרת- את האש..

אז לאן כל זה נעלם?
אם מאמינים שזה חשוב אז למה לא ממשיכים לכל החיים?

כשחשבתי על השאלה שלך עלו לי שלושה סוגים של אנשים.
סוג אחד, אלה שבאמת נכנסים לשגרת חיים של עבודה-בית וחוזר חלילה.
יוצאים בבוקר לעבוד, חוזרים עייפים מהעבודה, מעבירים את השעתיים שנשארו להם עם הילדים עד שהם הולכים לישון, שוטפים כלים, מסדרים עניינים, אוכלים ארוחת ערב והולכים לישון..

סוג שני (ויש כאלה!)- אנשים שכן ממשיכים עם האש הזאת לכל החיים.
אפשר לראות רכזי נוער, מזכ"לים של תנועות נוער וכו´ שממשיכים ליזום ולעשות גם תוך כדי ה"שגרה".
איך נכנסים לסוג הזה? אני מאמינה שפשוט כשהעשייה היא חלק מהשגרה הקבועה, אז היא נמשכת.
מה הכוונה? אם העבודה שלך היא בבנ"ע- העשייה שלך לא מפסיקה והיא בעצם חלק מהחיים, אפשרות אחרת היא התנדבות קבועה.
אם את שייכת לאירגון של עזרה לילדים במצוקה, סביר להניח שגם אז ההתנדבות תהיה חלק מהחיים שלך.

והסוג השלישי, הוא סוג שאולי לא ילהיב אותך במיוחד, סוג שנשמע קצת בנאלי, אבל לדעתי האנשים מהסוג הזה ממשיכים עם האש לא פחות מאלו מהסוג הקודם.
האנשים האלה שה"אש" שלהם מופנית לאפיקים כביכול רגילים. בית, עבודה וכו´.
זה האבות שתראי שיבואו לעזור לך להעמיד את התאורה בשבת אירגון, האמא שתכין סופגניות למסיבת חנוכה ותתנדב להיות בוועד הורים של הכיתה, המחנכת שמשקיעה וחושבת על כל אחת מהתלמידות שלה ואולי גם מזמינה אותן אליה הביתה,
ואפילו, האמא שלא מתנדבת בשום פרוייקט שכונתי או יישובי אבל היא פשוט אמא טובה שמשקיעה בילדים שלה, שנותנת להם חום, אהבה ויחס,
האמא שתדע להכין ארוחת ערב מושקעת ביום קר כדי לשמח את הבעל והילדים,
זאת שתשים לב לילד הקטן שלה שצריך דוקא בתקופה הזאת קצת יותר תשומת לב.
זאת שאף פעם לא שוכחת את היום הולדת של הבעל, הילדים האחים הסבתא.
זאת שתיקח את הילדים של השכנה שילדה לפני שבוע..
אני יודעת, שזה בדיוק האנשים הרגילים האלה שהזכרת.. אולי זה השכנים שלך ואולי אפילו ההורים שלך.
אני לא יודעת אם תרצי להיות חלק מהסוג הזה.
גם יכול להיות מאד שאת תהיי מהסוג הקודם שהזכרתי. ואם זה מתאים לך אז אחלה. זה מעולה ומבורך.
אבל אני חושבת שחשוב לא פחות לזכור שגם האנשים מהסוג השלישי הם אנשים שלא השאירו את האידיאלים שלהם אי שם מאחורה בדירת שירות לפני 20 שנה..
ואם תסתכלי טוב מסביבך תפגשי לא מעט אנשים כאלה..

והאמת, כשחושבים על זה,
מה זה האידיאלים הגדולים שעליהם אנחנו מדברים כל כך הרבה? עזרה לזולת, חיבור לעם ישראל, תפילה ועבודת ה´, חסד.?.
הדברים האלה מיושמים בפרוייקט חסד יישובי שהקומונרית מארגנת אבל זה קיים לא פחות כשבאה משפחה חדשה לשכונה ואת נכנסת אליה עם חיוך ועוגה ונותנת לה הרגשה שהיא שייכת..

יקרה,
האמת שקצת התלבטתי איך לענות לך על השאלה,
לא רציתי שתצאי עם הרגשה של- ´נו, עוד אחת מהמבוגרים האלה שחיים את חייהם ולא מבינים כלום מהאידיאלים שעליהם אני מדברת…´
אבל הרגשתי שבשאלה שלך יש גם שאלה של איך שומרים על האידיאלים, והתשובה לזה לדעתי היא להמשיך לתדלק את עצמנו כל הזמן במחשבה על החשיבות של הדברים האלה.
וגם- למצוא מסגרת מעט מחייבת ש´מכריחה´ אותנו להמשיך בעשייה.
מסגרת של עבודה, של חברות באירגון של התנדבות, השתייכות לגרעין תורני או משהו כזה שבעצם משאיר אותנו בעניינים כל הזמן.
מצד שני, הרגשתי שבשאלה שלך יש אולי קצת אכזבה מה´מבוגרים´, איך שכחתם את כל האידיאלים שלכם..?
ולכן, היה לי חשוב להדגיש שיש אנשים שלא נראים מתלהבים גדולים,הם ´סתם´ הולכים לעבודה בבוקר, ´סתם´ מגדלים את הילדים שלהם ו´סתם´ אנשים רגילים,
אבל חלק לא מבוטל מהם הם אנשים שממשיכים ליישם את האידיאלים שלהם באופנים קצת יותר רגילים ועל אש קצת יותר נמוכה, אבל אש שקיימת..

צדיקה,
שתזכי להמשיך לתת ולהשפיע,
שהאש שבתוכך תמשיך להאיר לכל מי שמסביבך..
אשרינו שאלו הקומונריות שלנו..

אם תרצי, אשמח מאד להרחיב בעניין הזה, ובכלל..
חנוכה שמח ומאיר!
אביטל.
avitalevi2@gmail.com