לאחר הפרשיות הרבות שעסקו במשכן ובנייתו, בפרשת שמיני מגיע השיא – חנוכת הבית.
בשיא השיאים, לאחר שמשה ואהרן מברכים את העם, בני אהרן צונחים. מתים. נדב ואביהוא נופחים את נשמתם.
התורה מספרת לנו מדוע מותם מצא אותם:
"וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם".
הזרות היא יסוד שהפרשה מעוררת אותנו לדבר עליו.
בדרך כלל אוהבים לדבר על כך שצריך לקבל את הזר ולאפשר לו להפוך למוכר וגם לידיד; ודיבורים אלה חשובים באמת.
אך הפעם אני רוצה לדבר בשבחה של זרות מסוג מסוים, זרות שקשורה אל מידת הצניעות.
החטא של נדב ואביהוא לא כלל רק אש זרה, אלא גם התקרבות, "וַיַּקְרִבוּ".
הם נכנסו למקום שלא היה שייך להם ובאו אל קודש הקדשים מבלי שהקב"ה קרא להם.
הניסיון להגיע אל מקום ההתגלות של הקב"ה ולהישאר בחיים הוא חסר סיכוי, כפי שאומר הקב"ה למשה "לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ).
ומה שנכון לגבי הקב"ה בעוצמה אדירה וממיתה, נכון בצורה עדינה יותר גם לגבי בני האדם.
לכל אחד ואחת יש מקום משלו, בו הוא נמצא ואף אחד אחר אינו מסוגל לגשת ולהתוודע אליו. זו המציאות.
המקום האישי הזה מעורר מצד אחד קשיים (בדידות למשל), אך מצד שני הוא מהווה את הנקודה הייחודית של כל אחד ואחת.
"[הנקודה הנוכרית]" קרא לה [ר' צדוק], מפני שהיא כמוסה וצנועה מעצם טבעה.
בחיים שלנו, זו טעות לחשוב כי אנו מסוגלים לרדת לעומקו המלא של אדם אחר. זו חוצפה להתיימר לחדור לפרטיות של האחר.
מחשבה שכזו מחללת את הצניעות ופוגעת באחרוּת הקדושה שקיימת בכל אחד ואחת.
אפילו בני זוג צריכים לזכור כי הם שני בני אדם שונים, שלעולם לא ייחשפו אל מלוא ההיקף של בן ובת זוגם; וזו גם הסיבה שאפשר להמשיך ולחיות יחד שנים רבות מבלי למות משעמום.
אם היינו יודעים הכל – היה משעמם, והפלא שבחיים היה אובד.
זה לקח אחד שפרשת שמיני מבקשת ללמד אותנו.
שבת שלום!
חברים מקשיבים
