גמגום – מה עושים?

שלום אח שלי, מה קורה?
הדבר ראשון שהרגשתי אחרי שקראתי את השאלה שלך היה תחושת הזדהות.
עם הכאב.
היאוש, הפחד והחשש שניכרו מכל שורה מילה ואות בשאלה שלך..
'מי בכלל תרצה אותי' ו'אני נתקל בבעיות ובושות' אלו משפטים שאיך שלא הופכים אותם לא מבשרים הרבה אופטימיות ותקווה.
אולם יחד עם זה הרשתי לעצמי להגניב איזה חיוכון קטן כזה, שצופן בתוכו המון ואומר:
'הוא לא יודע, כמה המצב שלו יכול להשתנות ועוד כמה רגעים של אושר אי"ה הוא הולך לחוות'
תרשה לי לנחש שזה לא ממש מרשים אותך נכון?
כאילו, לפי המשפטים המפוצצים האלה שלי, נראה שיש לי איזה כמה מהלכים בין צבא השמיים או בשפה יותר פשוטה, אתה, באופן מאוד חד וישר, מספר על הכאב שלך ואני מתחיל להיכנס לסרטים של אופטימיות ויהיה טוב.
כאילו, אתה בא, פותח את הלב שלך, רושם כל שורה בכאב
אז רגע לפני שאתה מתעטף באפטיות, תרשה לי להחזיר אותך קצת למציאות בצורה כזו, שתבין כבר לבד שמישהו כנראה הספיד את עצמו מוקדם מדי.
אם הייתי רחוק מהתחום ולא קשור, הייתי אומר לך:
'תשמע, על פניו זה באמת לא נראה משהו.
כיתה י"ב, וממה שאתה מספר אני מבין שהכול הולך כל כך קשה, לא פשוט. בהחלט לא פשוט'.
או אז הייתי אומר לך, לך לקלינאית תקשורת, תנסה לשפר את המצב שלך כמה שיותר אבל בינינו, אני במקומך הייתי מחפש סיבה יותר טובה לקום מחר בבוקר.
אולם רצה הקב"ה והשאלה הופנתה דווקא אליי, ובגלל שאנחנו מאמינים באמונה ולא במקרה, כנראה שמישהו סיבב את הדברים ככה, כדי שתוכל סוף סוף לשנות לך את הגישה ואת כיוון החשיבה שלך, ותראה ששורה תחתונה אין הדבר תלוי אלא בך.
אז לפני שאני מספר לך על חבר טוב שלי, שהתחיל ממש מהמצב שלך ופחד מהצל של עצמו ומי מדבר בכלל על להכיר בנות, אני רוצה להבהיר לך כמה דברים.
מאחר ואני לא איש מקצוע, נראה לי ואני מנחש שכבר עשית את זה, שהיה נכון אילו היית עובר איבחון אצל קלינאית תקשורת ורואה האם באמצעות טכניקות חדשות אפשר לקדם אותך בצורה זו או אחרת.
זה פחות או יותר הקו השיגרתי.
אני רוצה ברשותך לעבוד איתך על כמה נקודות שנראה לי מהיכרות אישית עם חבר שלי, שדווקא הם הם אלו שעזרו לו והביאו אותו מהמצב שתיראת לך, לאדם מלא ביטחון שמעביר גם שיעורים לתלמידים ובני נוער ודיבר כבר ברדיו ומה לא…
נתחיל מזה שכמה שנראה לך שהמצב שלך קשה ואתה מתבוסס בתסכול של עצמך, אם היית מכיר אותו לפני כמה שנים היית מבין שכל דבר בחיים הוא יחסי ותמיד יש מקרים יותר קשים משלך.
קח לדוגמא את בר המצווה שלו.
הוא סיפר לי איך שנתיים לפני כן הוא כבר הרגיש רע, על אימת שהזכירו לו איזה כיף הולך להיות לו ושהבר מצווה מתקרב.
בחודשיים לפני כן, בעוד כל שאר החברים בני גילו מתרגשים וחושבים על איזה מתנה הם יקבלו, הוא היה עסוק בבקשה אחת.
'ריבונו של עולם, אם אני חשוב לך ואתה רוצה לתת לי איזה מתנה קטנה ככה, בבקשה בבקשה תעשה שאני אחטוף איזה שפעת או משהו וככה אני לא אצטרך להיכנס ולבוא בפתחו של גיהינום ולהתבזות לפני כולם'.
חמש דקות לפני שקראו לו לתורה, הוא פצח בווידוי והתחיל לומר 'אלוקי אברהם ענני' תוך כדי מלמולי ברכה בשם ומלכות:
'ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם אשר קידשנו במצוותיו וציוונו למות על קידוש ה".
לא פחות.
הלב שלו דפק כמו מטורף, והוא הוסיף שפתאום הכול נהיה לו שחור.
וחם.
ואז הוא עלה לדוכן, רועד כעלה נידף.
בסוף ברוך ה' הוא הצליח לסיים את הברכה כמו שצריך, אבל מה שהוא עבר אז הספיק לו לכפרת עוונות של חמישים שנה.
וכך, כל דבר שהיה קשור בלפתוח ת'פה לפני קהל, עשה לו רע.
אבל ממש רע.
אולם מזל אחד היה לו, לחבר שלי.
הוא היה דתי.
כמוך.
ובתור אדם מאמין שכזה הוא היה מספיק חכם בכדי לדעת שנדרשת ממנו ראיה שונה על המצב שלו בפרט ועל החיים בכלל.
נכון, הוא אמר לי שהוא אומר לעצמו.
אפשר לראות את הגמגום בתור עונש.
בעיה.
אולם מצד שני אפשר לראות את זה גם בתור הזדמנות בלתי חוזרת לעבודת המידות ולשבירת הבושה.
הוא אמר לי שהוא חשב על הדבר הרבה מאוד ואז הוא עלה על משהו.
כל פעם שהוא נשאר לבד, עם עצמו ובלי אף אחד, הוא חש איך הוא מדבר יותר קל, בשטף.
ולעומת זאת כל פעם שהוא עמד בחברת אנשים, פתאום הכול נהיה יותר קשה.
המחשבות התחילו לרוץ בלי מעצור.
'תראה, תראה את כל האנשים האלה, למה נראה לך שתוכל להוציא מילה או חצי מילה?
הרי אתה יודע שאתה תמיד נתקע במצבים האלה נכון?
אז חבל לך בכלל לנסות'.
כלומר, הוא חשב לעצמו.
אם אני אצליח לעבוד על המחשבה שלי, בצורה כזו שאני לא אתחשב באנשים ולא אספור אף אחד ממטר, כלומר לא יהיה הבדלה מבחינתי בין לפתוח ת'פה מתי שאני לבד עם עצמי ורק אני והקב"ה שומעים, לבין קהל של הרבה אנשים, הרי שבאופן מאוד טבעי ופשוט אני אוכל לעבוד על הדיבור שלי ולדבר בצורה יותר טובה.
או במילים אחרות:
מסתבר שהרבה מאוד מכל הבעיה הזו נמצאת בראש.
ופה באה עבודת המידות והמוסר לידי ביטוי.
שכן, כמו שראינו, הבושה היא זו שמולידה את כדור השלג הזה שמדכא וסותם לנו כל שביב של תקווה שנוכל להוציא את המילים וההברות כמו שצריך.
ומצד שני, הבושה גם עוצרת אותנו מלהתקדם בעבודת ה' שלנו כמו שאנחנו באמת היינו רוצים שכן,
'פדיחה נו, לא נעים להתפלל ככה שמונה עשרה כמו איזה דוסון כזה, עם התנועות והכול, וכל הרכבת מסתכלת עלינו כאילו עף לנו איזה בורג'.
וככה, בגלל האילוץ שלו, לשפר את יכולת ההבעה שלו, הוא 'נאלץ' להתחיל ולעבוד על עצמו בעניין הזה.
לא להתבייש מכל דבר.
וכמו שראינו כתוב כבר מובא בטור אורח חיים א:
"יהודה בן תימא אומר: הוי עז כנמר וקל כנשר ורץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים". פרט ארבעה דברים בעבודת הבורא יתברך. והתחיל ב"עז כנמר", לפי שהוא כלל גדול בעבודת הבורא יתברך. לפי שפעמים אדם חפץ לעשות מצוה, ונמנע מלעשותה מפני בני אדם שמלעיגין עליו* ועל כן הזהיר שתעיז פניך כנגד המלעיגין, ואל תימנע מלעשות המצוה.
ופה הוא הסביר לי, שלפעמים הוא היה מסוגל להזיע ולפתי קשיים בנשימה, רק מהמחשבה שבמקום שהוא אמור לדבר יהיו שם אנשים.
כך למשל פעולה פשוטה כמו להגיד לנהג באוטובוס לאיפה אתה רוצה לנסוע.
אז כשהוא תכנן לעצמו מראש איך הוא אומר את זה הוא אמר את זה אלף פעם ואף פעם לא נתקע.
אולם קבוע שהוא הגיע לנהג זה היה כבר סיפור אחר.
כי בכל זאת, זה כבר לא הוא והצל שלו.
יש כאן את הנהג וגם לחץ של זמן.
ובכלל הכי מפחיד הוא אמר, שרק חסר לו שאיזה בת הייתה יושבת לו במושב הראשון ותשמע איך הוא מתקשה בדיבור ואז אין מצב שהוא מצליח להגיד את זה לנהג.
כלומר,כמו שראית, שוב פעם הבושה.
אז מה עושים?
הוא הבין שאין לו ברירה.
ברגע שהוא יפסיק להתרגש מכל אחד, הדרך שלו להוציא את המילים בצור החלקה, שבא הוא עושה כשהוא נמצא עם עצמו תהיה הרבה יותר מהירה.
וכל זאת עדיין מתגמד לעומת הכלים שהוא יקבל בדרך לעבודת ה' שלו.
הוא הרי, הצליח להתגבר על הבושה והחשש שלו.
וממילא גם בעבודת ה', יהיה לו עכשיו הרבה יותר קל בהרבה תחומים.
כל העניין של ה:
'לא נעים לי' פה ושם, הכול יעלם וממילא עם המידה הנפסדת הזו ייעלמו גם שאר הדברים שמעכבים אותנו מההתקדמות שאנחנו כל כך רוצים אותה.
נו, אז איך בכלל עושים את זה?
איך בכלל אפשר לעבוד בצורה מוחשית ויסודית על האמונה שלנו?
פשוט לקחת את הספרים האלה, שברוך ה' לא חסר מהם, ולהתחיל לקרוא אודות אמונה תמימה וחושית.
ועדיין, אח יקר,
אל תשכח שלקרוא את ר' יחזקאל לוונשטיין ולחיות לפיו אלו שני דברים שונים.
אתה יכול לקרוא שהכול הכול זה מאת הקב"ה ואין לך באמת ממה להתרגש, ועדיין אם תלך ברובע היהודי ב4 לפנות בוקר הלב שלך ירעד.
כלומר בדברים האלה אין כל כך מקום למשחקים ומי לנו כמו הלב שלנו, שיודע טוב מאוד מתי אנחנו משחקים ומתי אנחנו באמת חיים את זה.
אז מלבד כמו שאמרתי לך, היעוץ וההליכה לקלינאית תקשורת, תתחיל פשוט לעבוד בצורה חזקה ויסודית על כל העניין הזה, של האמונה בחוש.
זה ייקח זמן, זה לא יבוא לך בבום, אולם לאט לאט תראה ותרגיש שאתה פחות מתרגש מאנשים כי ממילא הכול מאת הקב"ה.
חשבת פעם מה הסיבה שמשה רבנו, גדול הענקים שהקב"ה אמר עליו 'פה אל פה אדבר בו' 'ומי כעבדי משה' מה הסיבה שדווקא הוא היה כבד פה כמו שהוא אומר:
"לא איש דברים אנכי וגו' כי כבד פה וגו' …"
ותראה ותבין טוב טוב את תשובת הקב"ה כפי שמובאת ברמב"ן:
"והנכון בעיני שאמר ה' למשה מי שם פה לאדם או מי ישום אלם הלא אנכי ה' עושה כל, ובידי לרפאות אותך..".
כלומר, יש לנו על פניו את הטבע.
אתה נולדת בצורה כזו ולכן באמת במהלך טבעי, אתה אמור לדאוג
מה יהיה איתי ואיך אני אוכל להתחתן ככה?
אולם כמה כוחות אתה יכול ויותר מזה, חייב!! לשאוב מתשובת הקב"ה:
מי שם פה לאדם או מי ישום אלם.
הרי זה ממש כאילו הוא אומר לך:
תירגע! אני רואה אותך, אני חווה את הכאב שלך, ואני אדאג לך מהסיבה הפשוטה:
אני זה שהבאתי לך את הדבר הזה ואני זה שאי"ה אעזור לך.
עוד משהו נוסף.
כדאי לך לכוון טוב בשורה הראשונה של שמונה עשרה:
'ה' שפתי תפתח ופי יגיד תהילך'.
בדרך כלל אלו דברים אישים, שרק אתה והקב"ה אמורים לדעת מהם, אולם דבר אחד הוא כן אמר לי, חבר שלי.
שהוא ממש התחנן לקב"ה שיפתח לו את הפה כדי שהוא יוכל לעשות קידוש ה'.
ואחרי שברוך ה' התפילות שלו יחד עם העמל שהוא השקיע נענו, ממילא גם מאוד קשה לך אחר כך לחטוא בשמירת הלשון.
מה, הקב"ה עזר לי, בבחינת 'לקונה עבדיו ביום דין', הוא זה שפתח לי את הפה, ועכשיו אני הולך לטמא את הפה שלי בשטויות?
כל מה שכתבתי עד עכשיו, אלו לא השערות וסיפורים.
אלא דברים שבאמת קרו.
אם חבר שלי יכל להשתנות ותאמין לי שהוא היה במצב קשה לפחות כמוך, אז באמת שאין סיבה שאתה לא תשתנה ותזכה אי"ה לכל רגעי האושר שמחכים רק לך.
רק שאלה של זמן, תפילה וכמה רצון יש לך.
אתה לא צריך לפחד ולדאוג, כי איזה מזל שיש לנו אבא בשמיים שרואה וחווה איתך ביחד, את כל הכאבים והחששות שלך.
והוא אוהב אותך.
אז אתה לא אמור להרגיש כאילו אתה עזוב ואתה מת מפחד כי מה זאת אומרת ומי בכלל תרצה אותי.
חומצזה, כל הבושות האלה שעד עכשיו עברת וסיפרת עליהם, בטוח יעמדו לצדיך ביום דין ולך תדע איזה דברים נמנעו ממך בגלל זה.
אז…
תתעודד ואני מדבר ברצינות ופשוט תראה את המציאות בעיניים, אני לא מבקש יותר.
באמת שלא.
ואם אנשים כמוך הצליחו גם אתה אי"ה תצליח.
במידה ובא לך להרחיב או לשאול בתחום אתה יותר ממוזמן לשלוח לי למייל.
יאללה…שיהיה בהצלחה ובשורות טובות
אבינועם avinoan811@gmail.com