דבר תורה לפרשת 'ויקרא'

בס"ד

אנו עומדים בפיתחו של חומש 'ויקרא'. חומש זה עוסק בתחילתו בעיקר בנושא הקרבנות השונים – סוג הקרבן, מין הקרבן, אופן ההקרבה, חיוב ההקרבה וכו'.
קרבן, בתפיסה ה'ישנה והטובה', הוא סוג של מתנה שהסוגד נותן לכוח הרוחני שאיתו הוא רוצה ליצור קשר. כך גם מעידה הלשון, שהרי קרבן מלשון קרבה. באמונה היהודית אנו רואים את הבורא ככל יכול שאינו חסר דבר. בעקבות כך עולה התמיהה מהו המקום לקרבן ביהדות. לעומת שאר המצוות שבהן קל יותר להבין שהן גזירת אלו-ה הפועלת בעולם הזה, כל עניינו של הקרבן הוא תחושת הנתינה והקרבה שבעקבותיה. מה מקום לנתינה זו? הרי הקב"ה אינו חסר דבר וכיצד אנו נותנים לו משהו שלא היה לו קודם?
שאלה זו נידונה כבר בדורות התנאים, הראשונים והאחרונים. ר' צדוק הכהן, בספרו 'צדקת הצדיק' (אות מב'), מסביר ומעמיק בסברות הדורות הקודמים ומסביר שאכן אין הקרבן מועיל ומוסיף כוח לבורא יתברך וחלילה מלחשוב כך, שהרי אין הקב"ה חסר דבר. כוחות רוחניים אחרים שפועלים בעולם, אותם יצר הקב"ה והגביל, אכן 'מרוויחים' כוח מקרבנות שמוקרבים להם, וכך אכן התפתחה תרבות עבודה זרה.. הקב"ה, לעומת כוחות אלה, אינו מקבל דבר. אז מה עניין הקרבן?
הרצון.
לאדם יש רצון לתת מתנה לבורא. אין הבורא חסר דבר ולכן אי אפשר לתת לו דבר, אבל הרצון של האדם לתת הוא עדיין רצון נכון וטוב, טהור וכשר. הקב"ה, שהכיר בחשיבות רצון זה, סידר את מערך בית המקדש והקרבנות כדי לתת לרצון הנפלא הזה מקום לבוא לידי ביטוי. ר' צדוק מביא מספר פסוקים ומקורות שמראים שעיקר רצונו של הקב"ה בכל נושא הקרבנות הוא הרצון של האדם שעומד מאחוריהם. 'למה לי רוב זבחיכם' שואל הקב"ה כאשר אין חשק ישראל בהקרבת הקרבן והם עושים זאת כמצוות אנשים מלומדה.
ואנו? מה נעשה וכיצד נבטא רגש זה?
על כך אומר ר' צדוק שבזמן שאין בית המקדש קיים התפילות הן במקום קרבנות. כפי שהקרבן מועיל בעיקר כפי עצמת הכוונה שמאחוריו, כך גם התפילה. 'העושה תפילתו קבע אין תפילתו תחנונים'.
כמה טוב לנו שהקב"ה הרשה לנו, לפחות כלפי חוץ, להביא לו 'מתנות', ובכך לשמח אותו בעצם רצוננו לשמח אותו. הבה נשתדל לנצל את הרשות הזו כראוי לה…
יהונתן, חברים מקשיבים.