וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן: וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי יְהֹוָה וְכִפֶּר עָלֶיהָ וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה: (ויקרא, יב', ו'-ז')
בדרך כלל קרבן חטאת מגיע בעקבות חטא, מעשה מקולקל של האדם שמחייב אותו בתיקון המעוות , תיקון שנעשה על ידי קרבנו. בשני מקומות מצאנו קרבן חטאת על מעשה שבמבט ראשוני אין בו כל קשר לחטא – בקרבן הנזיר ובקרבן היולדת. מפרשים שונים בדורות שונים נזקקו לשאלות אלה.
לגבי קרבן היולדת מוצעים שלושה הסברים 'בסיסיים', בצורות ולבושים שונים:
א. בעקבות ההיריון והלידה גופה של האישה מותש וחלוש. כוחותיה של האישה התדלדלו והיא זקוקה לתהליך של הבראה והתחדשות. קרבן החטאת אינו על חטא מעשי שלה, אלא על החטא ה'מציאותי' – כל תהליך של הבראה מצריך קרבן חטאת. בדרך כלל מדובר במציאות רוחנית, אבל אצלנו הכפרה שהאישה זקוקה לה היא על המציאות הגשמית שלה. הדברים מתאימים לכך שפירוש המילה חטא הוא 'חיסרון' – קרבן חטאת מטרתו לקבל עזרה מהשמים להשלמת חיסרון, רוחני או גשמי. כיוון כזה מצוי ברמב"ן.
ב. כאשר האישה יולדת היא חשה בכאבים גדולים. המדרש מביא שכאבים אלה גורמים לה להישבע שיותר לא תלד כדי לא לחוות אותם שוב בעתיד. מכיוון ששבועה זו אינה ביישוב הדעת וודאי שהיא לא קיימת. אף על פי כן המחשבה שעלתה בדעתה של האישה באותם רגעים הם חיסרון שמצריך אותה לקרבן חטאת.
ג. תהליך הלידה כפי שהוא בימינו אינו תהליך הלידה הרצוי שהקב"ה ייעד לעולם. הוא תוצר של חטא אדם וחווה ביום בריאתם. 'בעצב תלדי בנים' אינו המצב הטבעי, אלא קנס על חטא. כאשר האישה נפגשת עם קנס זה בחייה היא נזכרת ומזכירה את העוון הראשון ומביאה קרבן חטאת כדי לתקן אותו. כיוון כזה מביא רבנו בחיי.
קטונתי, אך אולי אפשר לומר ששלושת הכיוונים האלה הם אחד. כולם מתייחסים לתהליך הכואב הכרוך בהבאת חיים לעולם ומסבירים שהוא חיסרון. ההבדל הוא בשאלה עד כמה מרימה היולדת את מבטה ורואה את כאבה הפרטי במבט כללי.
בהסבר הראשון היא רואה את הצד הגופני, מציאות גופה ואת הצורך בתיקונו. הצד הגופני הוא הצד המנותק והמחולק משאר העולם. אפשר לשתף רעיונות ולחלוק תובנות בלי שחסר למישהו משהו, אבל את הלחם שאני אוכ
