בסיום פרשתנו מובאת פרשיית עגלה ערופה.
אם נמצא בארץ ישראל יהודי מת המוטל על הקרקע ולא ידוע מי הרגו, יוצאים שלושה דיינים (ויש אומרים: חמישה) מהסנהדרין ומודדים את המרחק מהמת אל הערים הסמוכות, כדי לקבוע איזו עיר היא הקרובה ביותר. לאחר מכן קוברים את המת באותו מקום.
מבית הדין של העיר הקרובה ביותר מביאים עֶגְלָה (פרה צעירה), שלא נעשתה בה עבודה מעולם, ומביאים אותה אל נחל איתן. אז, עורפים את ראש העגלה וקוברים אותה שם.
זקני העיר הקרובה רוחצים את ידיהם ואומרים בזמן שהם עומדים בנחל: "ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו", והכהנים אומרים: "כפר לעמך ישראל אשר פדית ה’, ואל תיתן דם נקי בקרב עמך ישראל". לאחר מכן נכתב "וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם".
תמיהות רבות ישנן על טקס זה. מהי מטרתו? מה הקשר בין עריפת עגלה לרצח שאינו מפוענח? האם העגלה מובאת כקורבן? האם מטרתה לכפר על עוון כלשהו? מדוע זקני העיר הסמוכה צריכים לומר "ידינו לא דפכו את הדם וכו'". וכי מישהו חשד בהם בכך?! מדוע דווקא עגלה ערופה? מדוע דווקא כזאת צורת שחיטה? ועוד.
הרמב"ן מסביר שכפרתה של עגלה ערופה היא בגדר חוקה, בדומה לפרה אדומה, ולכן אני מתקשים בהבנת טעמה.
עם זאת, ועל אף מורכבות המצווה, ישנם פרשנים המנסים לעמוד על משמעות הטקס ופרטיו.
המלבי"ם במקום מוצא טיעון חברתי למאמרם של הזקנים:
ידינו לא שפכו: שלא היינו גרמא לרצח הזה, לא על ידי שלא נתנו מזון לרוצח ועל ידי כך מוכרח היה להרוג את הנרצח, לעשוק לחמו למלא נפשו כי ירעב, ולא על ידי שלא נתנו לוויה לנרצח שלא ילך יחיד במקום סכנה.
וכותב הרב רפי פויירשטיין:
שימו לב למילים הנוראות "ונכפר להם הדם". עד לטקס המיוחד רבצה האשמה על עם כולו ובעצם על מנהיגיו. אך במה אשמים אנשי העיר שלא ידעו לא שמעו ולא ראו? כאן נמצאת קביעה מוסרית בלתי מתפשרת. קביעה מוסרית שאנחנו כולנו, דתיים, מסורתיים ויהודים חילוניים חייבים לאמץ: יש לנו אחריות על הדם השפוך.
יש לנו אחריות על הדם הנשפך בתאונות דרכים, יש לנו אחריות על דם הצעירים הנשפך בקטטות מטופשות, על הנשים הנרצחות ע"י בעליהן. כשמדובר על חיי אדם אי אפשר להתנער מאחריות. מושג האחריות משתנה. גם אחריות עקיפה מהווה אחריות. אי הידיעה עצמה על הסיכון המרחף על חייו של פלוני אלמוני, מהווה סוג של אשמה.
ההתעלמות, גם הלא מכוונת, מהצומת המסוכן, מהב
