האם אדם לא מאמין יכול להיות צנוע?

שלום!
שמחתי לראות שיש לך רצון לברר דבר עד תומו בלי להשאיר נקודות שאינן ברורות לך, יישר כוחך!
בשאלה התייחסת לאנשים שאינם מאמינים. ודאי שאין הכוונה בהכרח לכל מי שמגדיר את עצמו "חילוני", שהרי ישנם הרבה חילונים שאינם שומרי תורה ומצוות אך מאמינים בליבם בבורא כלשהו שמחייה אותם ונתן להם את הכוחות והתכונות. השאלה שלך רלוונטית רק לגבי מי שאינו מאמין כלל בריבונו של עולם.
אם נאמר שאדם שאינו מאמין לא יכול להיות עניו, נתבדה לכאורה כשנראה הרבה אנשים כאלו שהמוסר האישי שלהם גבוה והם מתנהגים בצניעות וענווה גדולה. כשישבחו אותם בפניהם הם מיד יבטלו את הדברים ויטענו שאין בהם ממש, לא ירצו להתגדר בשבחים ולא יטלו כבוד לעצמם, בין אם הוא מגיע להם ובין אם לאו. ענווה זו ודאי משובחת היא, והלואי ונזכה גם אנו למידת ענווה זו. גם אדם מאמין שיודע שכוחותיו נתונים לו מריבונו של עולם לא צריך ללכת בראש חוצות ולפרסם את ריבוי תכונותיו המושלמות בטענה שניתנו לו, כמובן, מאת הקב"ה. הענווה האמיתית היא לדעת שהכל ניתן מאת הבורא, אך לא לפרסם זאת בריש גלי. מי שמפרסם את תכונותיו הרבות באמתלא שהכל מאת ה', ודאי שיותר משמץ גאוה יש בו…
לכן הדברים מורכבים קצת. נוכל לומר שיש ענווה גם במי שאינו מאמין, אך ענווה זו תהיה לוקה בחסר. היא אינה הענווה האידיאלית שאליה יש לשאוף. הענווה הטובה ביותר היא מה שהזכרת בשאלתך, לדעת שהכל מאת ה'. לפעמים (ואני מדגיש – רק לפעמים) יכול להיות ביטוי מעשי להבדל בין המאמין העניו והלא – מאמין העניו, מה שנקרא "נפקא מינה", שללא – מאמין הענווה תתבטא בביטול אישיות וענווה פסולה שלא לצורך. למשל, אם יבקשו ממנו למלא תפקיד הנהגתי, כמו מפקד, מדריך, מנהל וכו', הוא לא יסכים ליטול את התפקיד מתוך ענווה פסולה, יחשוב שאינו ראוי לכך, שהוא לא שווה באמת את מה שמעריכים וכו'. לעומתו, המאמין יבין שיש בו תכונות אלו ולא בכדי ביקשו ממנו למלא תפקיד זה, אך לא יתגאה וידע שכוחות אלו ניתנו לו מהקב"ה (דוגמא שעולה לי עכשיו בראש היא הרב יעקב אריאל שהתמודד לאחרונה בבחירות לרבנות הראשית. כששאלו אותו מדוע הוא חושב שהוא מתאים, ענה שהוא לא חשב שהוא מתאים, אך מכיוון שהפצירו בו הוא רואה לנכון למלא את רצון הציבור מתוך הבנה שזה הדבר הטוב ביותר שניתן לעשות).
מקווה שהצלחתי לעזור.
איתי, חברים מקשיבים