באתר כתובות הרבה תשובות איך להתגבר על היצר. אני לא מבין למה צריך להתגבר עליו הרי בן אדם נהנה כשהוא עושה! אתם יודעים מה, אני מסכים שצריך לשלוט עליו ולא להיות מכור לו, אבל איך שאני מבין היהדות לא אוהבת כשנהנים והכל צריך להיות לשמו אפילו האוכל, המשכב, הכל אסור שיהיה להנאות "הגוף". כל מה שעושים עושים על מנת שיהיה כוח ללמוד תורה או לשמו. למה אסור להנות במידה מסוימת כשאני שולט על עצמי? למה?
שלום רב! וסליחה על העיכוב הגדול…
ראה. כל חודש ניסן אנחנו מברכים ברכת האילנות: "אשר ברא בריות טובות ואילנות טובים, ליהנות בהם בני אדם". מכאן ברור שבאופו עקרוני היהדות היא בכלל לא נגד הנאות! יש גם הרבה מקורות שמצביעים על כך שנזירות אינה אידיאל. למשל, על הנזיר נאמר "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש" ואומרים חכמים שהחטא הוא בכך שציער עצמו מן היין. הרי ה' ברא עולם כל כך יפה – ואנחנו מואסים בו???
זה קודם כל. לזכור ולדעת שה' אוהב אותנו והעולם הזה נברא גם כדי שנהנה ממנו.
יחד עם זאת אנחנו צריכים לזכור תמיד שני דברים, ואז תהיה ההנאה שלנו מחוברת עם הנשמה.
קודם כל, האדם צריך להיות שהוא לא נשלט בידי תאוותיו, אלא לדעת לשים להם גבול כשצריך. יש לתאוות גופניות נטייה להשתלט על האדם עד כדי שהוא לא יודע איך משתחררים מהם, ולכן חשוב לשים להם גבולות. למשל – בשר מותר, חלב מותר, אבל לא בשר וחלב יחד.
והדבר העיקרי שצריך לזכור הוא: לומר תודה פשוטה לקב"ה שברא את ההנאות האלו!
את הרעיון הזה אנחנו לומדים מהברכות. אמרו חז"ל שמי שנהנה בלי ברכה מהעולם – מעל. לא כתוב סתם 'חוטא', אלא 'מעל'. מה פירוש מעל? מעילה זה מושג שמוכר לנו רק מקדשים, שהם עבודת ה', ואם בא אדם ונהנה מקדשי שמים הוא מועל, מוציא את הקדושה לחולין. עכשיו, אם אכילה בלי ברכה היא מעילה, פירוש הדבר שאכילה עם ברכה – היא קדושה! אכילה שבה אדם זוכר מי ברא את הפרי ומי נתן לאדם יכולת לאכול – היא דרך מצויינת לקיים את מצוות "ואהבת את ה' אלוקיך". ואם זה בדברים שאינם אכילה, ואין עליהם ברכות – אז פשוט לחשוב בלב תודה. כך למשל גם אומר הרמב"ם, שכאשר מסתכלים בבריאה ורואים שהיא כל כך מורכבת ומופלאה, מיד אוהבים את ה'. אני לא מתכוון שעל כל דבר לחשוב בצורה ישירה 'תודה' אלא שבאופן כללי נחוש זאת כלפי הקב"ה.
לכן תזכור תמיד שלהיות קרובים לה' זה לא אומר להיות מנותקים מעצמנו, או ממה שאנחנו אוהבים. להיפך!
כאמור – יש ערך גדול כבר לדבר הזה של אמירת תודה על הנאה. אבל מכל דבר אנחנו שואפים להפיק את המקסימום, ולכן אנחנו רוצים שכל הנאה תתרום לעבודת ה' לא רק מצד תחושת התודה ואהבת ה', אלא מצד כל מה שאפשר. כאשר הולכים לישון – אמנם נחשוב על זה שאנחנו נורא עייפים ורוצים לישון, כי חשוב לחיות בזרימה, אבל נחשוב גם על זה שהשינה הזו תתן לנו כח לעבודת ה' – ואז השינה הזו תקבל מימד נצחי, היא תקבל משמעות עמוקה הרבה מעבר לדחפים הגופניים שלנו.
כי הרי כל אחד מאיתנו לא רוצה להיות משועבד לתאוות, אלא לרומם כמה שיותר את נטיותיו הגשמיות. וכמו שכתבתי, לרומם זה אומר קודם כל לזכור מי ברא את האפשרות ליהנות, לומר תודה, וגם לחשוב איך מנצלים את כל ההנאות לעבודת ה'.
ויש דרגות גבוהות, בהם האדם כל כך מחובר לנשמה שלו עד כדי שההנאות הגשמיות כבר לא 'מדברות אליו'. כמו שאנחנו לא נהנים לשחק במשחקים של תינוקות, כך הוא לא נהנה ממאכל טעים. אבל זוהי באמת דרגה גבוהה שנראה לי שרובינו – לפחות אני – לא ממש נמצאים בה. בכל מקרה עד כמה שידוע לי, גם מי שלא נמצא בדרגה הזו, זה לא אומר שהוא נגד רוח היהדות!
אני מקווה שלא הארכתי מידי ובסופו של דבר העניין הוברר, בכל מקרה אשמח תמיד להמשך הדיון
יעקב, חברים מקשיבים.
yaakov@makshivim.org.il
