האם מעשה אנשי מצדה היה מותר?

שלום וברכה.
במהלך חיפוש תשובה לשאלתך, גיליתי שהנושא די רחב ושיש לו פנים רבים, ולכן הרחבתי בתשובה. אם אין לך סבלנות לכל התשובה הארוכה – אסכם בסוף, אבל בגלל המורכבות של העניין, נראה לי שכדאי לקרוא את כל התשובה.

התאבדות =רצח! הנקודה הבסיסית שצריך להתחיל ממנה היא שהתאבדות היא דבר אסור לפחות כמו רציחה, וכך פוסק הרמב"ם לדוגמא:
"ההורג את עצמו … שופך דמים הוא ועוון הריגה בידו"(רמב"ם, הלכות רוצח, פרק ב', הלכה ב').
ההלכה האוסרת להתאבד הינה הלכה פשוטה, ואין עליה חולק. בשל חומרת העניין, וכדי לשלול כל מחשבה כזאת, ישנה הלכה האוסרת על קרובי מי ששולח יד בנפשו להתאבל עליו, וכן יש לקוברו מחוץ לבית הקברות, הלכה שלא מצאנו דוגמתה באף חטא אחר.
גם התאבדות שסיבתה היא חוסר יכולת לעמוד ביסורים – הינה איסור חמור. אכן, קיים דיון הלכתי האם ביטול הלכות האבילות חל גם על אדם שהתאבד על רקע זה, וביחס לכך ניתן לעיין למשל בתשובתו של הרב עובדיה יוסף (שו"ת יביע אומר, חלק ב סימן כד),שנשאל שאלה זו על אדם שהתאבד מצער ומעוני, והשיב, שאם הוא היה אדם ירא שמים ולכן אפשר לומר שלא הייתה לו כוונה לחטא, אלא היה שוגג, אין לו דין של מתאבד לעניין קבורה, אף שהמעשה עצמו אסור לחלוטין. אך אם הוא לא היה ירא שמים, אין להתאבל עליו כלל, וכן כדי למנוע התאבדויות ולהראות שזה דבר אסור, גם כאשר יש ייסורים קשים. וכתב שם: "וחטאו חמור יותר מכל הרוצחים… שאין לו כפרה במיתתו". ואמנם כתב שבמקרים מסויימים ניתן להתאבל עליו חלק ממנהגי אבלות בגלל כבוד המשפחה.
על כן פשוט שאם השיקול של אנשי מצדה היה רק שיקול פרטי, למנוע מעצמם יסורים, היה אסור להם להתאבד. אולם לא ברור שזה היה המצב, ונדון ביחס לשני מקרים יוצאי דופן:
א. כשהאדם יודע שהוא ימות בכל מקרה, וגם יעבור יסורים.
ב. כשהאדם מקיים מצוות קידוש ה' במותו.
נבחן מקרים שונים של התאבדות לאורך ההסטוריה ונראה אם ניתן להביא מהם ראיה.
מעשה של התאבדות בתנ"ך ממנו הוא מעשהו של שאול המלך. נאמר שם כך (שמואל א, לא, ג-ד).
"ותכבד המלחמה אל שאול, וימצאהו המורים אנשים בקשת, ויחל (=פחד) מאד מהמורים. ויאמר שאול לנשא כליו: שלף חרבך ודקרני בה, פן יבואו הערלים האלה ודקרוני והתעללו בי, ולא אבה נשא כליו כי ירא מאד. ויקח שאול את החרב ויפול עליה". על מעשה זה אומרים חז"ל (בראשית רבה פרשה ל"ד): " 'אך' להביא את החונק את עצמו (=שהוא אסור), יכול כשאול? (=האם נאמר, שגם מעשהו של שאול היה אסור?), תלמוד לומר: 'אך' (=הפסוק מלמדנו, שמעשהו של שאול היה מותר)".
מהמדרש הזה די ברור שמה ששאול עשה היה מותר. וכן פשטות השולחן ערוך (יורה דעה סימן שמה סעיף ג) "וכן גדול המאבד עצמו לדעת, והוא אנוס כשאול המלך, אין מונעין ממנו כל דבר (=מתאבלים עליו כמו על כל אדם)". ואמנם, יש שפירשו את המדרש הזה בדרך אחרת, ואמרו ש"מה שעשה שאול לא ברצון חכמים עשה", אך רוב האחרונים דחו את פירושם, ונראה שהוא דחוק במדרש.
כאן לא סיימנו את הבירור, משום שעדיין יש לברר – מדוע התאבד שאול? באופן ראשוני נראה מהפסוקים כי שאול התאבד משום שידע שממילא יהרגו אותו, וכיון שיתעללו בו לפני כן, הוא העדיף למות בלי יסורים. (יש לציין, כי שאול יכל לדעת זאת, כי הוא קיבל הבטחה בלילה קודם שהוא ימות במלחמה). אך מכמה סיבות אין להשוות בין שאול לבין מקרה אחר שבו יש יסורים והמיתה ודאית:
א. שימת לב נוספת לפסוקים מעלה שהחשש של שאול לא היה יסורים בלבד: מההדגשה "פן יבואו הערלים האלה" ניתן ללמוד כי שאול חשש מביזוי כבוד ישראל. בהקשר לכך ניתן לעיין בבראשית לד, יד בדברי בני יעקב "לא נוכל לעשות הדבר הזה לתת את אחותינו לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו". גם הביטוי 'האלה' מבטא את אותו עניין, את הביזיון הגדול שעלול להיות למלכות ישראל, והדבר ישפיע גם על המוטיבציה הישראלית במלחמה, כאשר 'הערלים האלה' יתעללו במלך. על כן ודאי שאין ללמוד מהמעשה של שאול לאדם פרטי.
ב. לדעת הרבה פוסקים (הריטב"א, הסמ"ק, הב"ח, החתם סופר, הרב קוק בשו"ת משפט כהן ועוד), שאול לא פחד רק מייסורים, אלא גם חשב שיחייבו אותו לעבור עבירות.
ג. ה'ים של שלמה' כותב כי שאול חשב שאם יישאר חי, אנשים נוספים ימותו כדי להצילו ולכן הרג את עצמו. גם לפיהם, אין מכאן הוכחה למקרה שלנו.
לסיכום, מעשה שאול הינו מקרה מיוחד ואין ללמוד ממנו מכמה וכמה סיבות.

סיפור נוסף שיש לבחון אותו הוא הסיפור המופיע בגמרא (עבודה זרה יח ע"א):
מצאוהו [הרומאים] לרבי חנינא בן תרדיון, שהיה יושב ועוסק בתורה … וספר תורה מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בספר תורה, והקיפוהו בחבילי זמורות (=עצים) והציתו בהן את האור (=האש), והביאו ספוגין של צמר ושרו אותם במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה… אמרו לו תלמידיו: … אף אתה פתח פיך ותכנס בך האש! (=וככה תמות יותר מהר ובפחות יסורים). אמר להן: מוטב שיטלנה מי שנתנה (=ה') ואל יחבל הוא בעצמו (=ולא אני אהרוג את עצמי".
מהסיפור הזה רואים מסר חזק, שצריך לתת לה' לקחת את נשמתך מתי שהוא רוצה, ולא לזרז את התהליך, אפילו ברגע אחד, וגם אם זה כרוך ביסורים קשים. אולם, לא כתוב שם בפירוש שאסור לעשות זאת, אלא רק שרבי חנינא בן תרדיון לא רצה; אם כן, יכול להיות שעקרונית מותר, ורבי חנינא נהג במידת חסידות.
בשו"ת ממעמקים (תשובות מזמן השואה, סימן ו) נשאל על ידי אדם בגיטו קובנה, שידע כי הולכים להרוג את משפחתו לעיניו, ושאח"כ יהרגו אותו, האם מותר לו להתאבד כדי שלא לראות זאת. הוא השיב לו שהוא יכול להתאבד מפאת הייסורים (ונתלה בפוסקים שהרב עובדיה בתשובתו דחה). אך הוסיף, שאסור לפרסם את התשובה הזאת כיוון שמטרת הנאצים היא להרוג את היהודים, ושיש חילול ה' בכך שיהודים מתאבדים ונשברים תחת הלחץ. אם כן, הוא לא ענה לו תשובה ברורה, אך נראה שאיפשר לו לעשות זאת בלית ברירה, כאשר ידוע שהוא תיכף ימות בלאו הכי.

קידוש ה'? ביחס לאנשי מצדה, כלל לא ברור שהם היו מתים אם לא היו מתאבדים ויתכן בהחלט שהיו נמכרים לעבדים, ולפי מה שראינו עד כה – אסור היה להם להתאבד. אלא, שצריך לבדוק מה באמת היה המצב שם – האם הם התאבדו רק כדי שלא ישתעבדו? המקור היחיד שיש לנו על מה שקרה שם (ובעצם המקור היחיד שממנו הסיפור בכלל ידוע) הוא יוספוס (היסטוריון בן התקופה), והוא שם בפי ראש המורדים – אלעזר בן יאיר – נאום די ארוך, שבו הוא מפרט את הסיבה שהם צריכים להתאבד, ומשלהב את האנשים שהיו שם לעשות זאת. הוא מזכיר בעיקר את זה שעדיף למות על פני להשתעבד לעם זר, אך הוא גם מביא טעמים דתיים – שעם ישראל הם עבדים לה' בלבד, ולא לאף אחד אחר. (קשה לדעת אם אכן אלעזר אמר את הדברים האלה באמת, או שיוספוס הוסיף את הדברים האלה מעצמו, כי הוא חשב שראוי היה לומר אותם. ראוי להזכיר כי יוספוס לא היה במקום, אלא שמע את הסיפור מפי ניצולים). אם אכן היה מדובר פה במוות מטעמים דתיים, יתכן שמדובר בקידוש ה', ואז יכול להיות שהמקרים הקודמים – שבהם היה מדובר על סתם יסורים של חולין – לא שייכים פה. גם אם אנחנו לא יודעים מה היו הטעמים המדוייקים של המורדים, ברור כי התוצאות של העניין נגעו – לטוב ולרע – בכבודו של עם ישראל, וזאת ניתן לראות בפשטות מכך שיוספוס מביא שהרומאים התרשמו מאד מהמעשה. כמו כן ידוע כי בזמנם, התאבדות מסוג זה נחשבה אצל הגויים לדבר חיובי, שמראה על אומץ לב, שהיה נחשב אצלם לערך ראשון במעלה (בעיקר אצל הרומאים).
אם אכן זה היה השיקול שם, נצטרך לענות על כמה שאלות נוספות:
האם היה שם באמת קידוש ה' –
מבחינת העבירות שהיו נאלצים לעשות.
מבחינת כבודו של עם ישראל – האם כבוד עם ישראל הוא משהו מספיק חשוב כדי למות בשבילו? ואם כן, האם למות במקרה הזה באמת הוסיף לכבוד של עם ישראל?
האם שיקול של קידוש ה' מחייב למות או שהוא רק מתיר מוות?
הרמב"ם פוסק (הלכות יסודי תורה פרק ה'), שיש שלוש מצוות שהם בגדר "יהרג ואל יעבור" – עבודה זרה, שפיכות דמים, וגילוי עריות. כמו כן, בשעת השמד, כלומר בזמן שבו הגויים מחייבים את ישראל שלא לעשות מצוות – חייב לההרג אפילו על מצוה קלה, ולא רק על שלושת המצוות החמורות. מכיוון שכאן בוודאי מדובר בשעת שמד, אם הרומאים ניסו לחייב אותם לעבור עבירה כלשהי, (לדוגמא, שכשהיו נמכרים לעבדים היו חייבים לחלל שבת, או לעבור על גילוי עריות), הם היו חייבים להתאבד משום קידוש ה', בהנחה שלא היו מסוגלים לעמוד בניסיון (לא נגיד ככה בכל מקרה בשעת השמד, אבל הדבר לכל הפחות מותר).
אולם, החיוב למות ולא לעבור הוא דווקא כאשר מעמידים אותך מול האפשרות למות או לעבור את העבירה ברגע זה, ופה מדובר על עבירה בעתיד. האם גם כאן יש היתר למות?
בגמרא (גיטין נז ע"ב) במסגרת אגדות החורבן מובא סיפור הנוגע לעניין:
"מעשה בארבע מאות ילדים וילדות שנשבו לקלון (=נמכרו לעבדים לזנות), הרגישו בעצמן למה הן מתבקשים (=מה הולך לקרות להם), אמרו: אם אנו טובעין בים אנו באין לחיי העולם הבא? דרש להן הגדול שבהן… (שאכן הם יבואו לחיי העולם הבא). כיון ששמעו ילדות כך, קפצו כולן ונפלו לתוך הים. נשאו ילדים קל וחומר בעצמן, ואמרו: מה הללו שדרכן לכך – כך, אנו שאין דרכנו לכך – על אחת כמה וכמה! אף הם קפצו לתוך הים. ועליהם הכתוב אומר: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' (תהלים מד)".
בסיפור הזה, נראה שהיחס להתאבדות כדי לא לעשות עבירות חמורות הוא בהחלט חיובי. מצד שני, יש לציין כי השיקול ההלכתי פה נעשה על ידי ילדים, והגמרא רק אמרה שהם מזומנים לחיי העולם הבא, כלומר, שלאחר מעשה הם זוכים לשכר, אך לא אמרה שזה מה שהיה צריך לעשות מלכתחילה.
מקרים דומים ארעו בזמנים שונים, ובעיקר במסעי הצלב (בערך בשנת 1100-1200 לספירה). המקרים האלו עוררו דיון הלכתי רב, שדוגמא ממנו מובאת בבית יוסף (יורה דעה, סימן קנז):
"ומעשה ברב אחד ששחט תינוקות הרבה בשעת השמד, שירא שיעבירום על דת. והיה עמו רב אחר, וכעס עליו, וקראו רוצח. והוא לא חש לדבריו. ואמר הרב המונע: אם כדברי (=אם אני צודק) – יהרג אותו רב במיתה משונה. וכן היה, שתפשוהו גוים והיו פושטים עורו, ונותנין חול בין העור והבשר. ואח"כ נתבטלה הגזרה, ואם לא שחט אותם (=את התינוקות) אפשר שהיו ניצולים ולא היו הורגים אותם".
בקיצור, בכלל לא ברור שיש היתר לההרג לפני שהוא עומד בפני המצב של העבירה, כי אולי המצב ישתנה, ולא ניתן לדעת שבאמת יעבור עבירה. לעומת זאת הובאה בפוסקים (ש"ך, שם) גם דעתו של הסמ"ק:
"…דאותן קדושים ששחטו עצמן, שלא סמכו דעתם לעמוד בנסיון (=וידעו שאם לא יתאבדו יכריחו אותם להמיר דתם), קדושים גמורים הם. וראיה משאול".
אם כן, יש בעניין זה מחלוקת. ראשוני צרפת ואשכנז נהגו – הלכה למעשה – שיש היתר לההרג ואף להרוג אחרים במצב כזה. ראשונים אחרים אסרו. בכל מקרה, בוודאי שאין בכך חיוב לההרג, אלא אולי רק היתר. עוד נחלקו הראשונים במצב שבו אין חיוב כלל לההרג על קידוש ה' (כלומר, לאו דווקא בגלל שהוא לא עובר עבירה עכשיו אלא גם מסיבות אחרות) – האם מותר לעשות זאת? הרמב"ם (יסודי תורה, פרק ה', הלכה ד') סובר שאסור:
"כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג (=כלומר, שהוא נמצא במצב שהוא לא אמור לההרג על קידוש ה'), ונהרג ולא עבר, הרי זה מתחייב בנפשו".
לעומת זאת ראשונים רבים אחרים סוברים להיפך, שאם אדם רוצה – גם אם אינו מחוייב בכך – הוא יכול למות על קידוש ה'. כך, לדוגמא, כותב התוספות: "ואם רצה להחמיר על עצמו, אפילו בשאר מצות, רשאי" (תוספות, עבודה זרה, דף כז עמוד ב).
השולחן ערוך פוסק כמו התוספות, שמותר לההרג גם במצבים שאינם מחייבים זאת, ואינו מזכיר כלל את דעת הרמב"ם. כמובן שגם השולחן ערוך לא התכוון שניתן לההרג בכל מצב, וגם לדעתו יש גבולות לזה. לדוגמא, לא ברור שבמצב שבו האדם אינו נמצא עדיין מול העבירה ממש יהיה לו מותר להרוג את עצמו. כמו כן, גם אם מותר לו להחמיר על עצמו – יתכן שאסור לו להרוג אחרים, כפי שהיה במצדה, שהרגו את נשיהם וילדיהם. יש גם הסוברים שדווקא אם הגויים מחייבים אותו לעבור עבירות כגזירה נגד הדת, אז מותר לההרג, אך אם הם עושים זאת רק להנאתם אין חיוב כזה, ואולי אף אין היתר. הרב אונטרמן, למשל, (בספרו 'שבט מיהודה') כותב שגם העברה על דת מתוך רשעות סתם, לא נחשבת לשמד "אידאולוגי", ואינה מחייבת הרג על קידוש ה'. (הוא אומר שזה היה המצב אצל הנאצים, לדוגמא).

סיבות חינוכיות וכבוד לאומי: עד כאן עסקנו בשאלה מנקודת ראות הלכתית חותכת, כשהנחנו שיחייבו את המתבצרים שם לעשות עבירות כלשהי. אך יתכן שזה בכלל לא היה המצב, ושלא היה מדובר ברצון לחייבם לעשות עבירות. לרומאים הרי לא היתה בעיה אידאולוגית עם הדת היהודית (בדרך כלל), אלא עם הלאומיות היהודית בארץ ישראל.
ננסה להאיר את העניין מזווית אחרת, על פי דבריו של ה'תרומת הדשן' (סימן קצט), שנתבקש לפסוק במחלוקת הרמב"ם וראשוני אשכנז שהזכרנו:
"ונראה דלפי הענין, ושרואין אנו כוונתו – מורין לו".
כלומר, שלא ניתן להכריע בזה בצורה גורפת, ובכל מקרה צריך לדעת מה הכוונה של האדם, ולמה יוביל המעשה שלו. כנראה שלא בכל מקרה נאמר כי יש פה קידוש ה', אך יש מקרים מסויימים שכן.
בדברי תרומת הדשן אנו רואים שני שיקולים: העניין – כלומר המצב, והכוונה. הכוונה כמובן תלויה בכל אדם ואדם, וגם את המצב יכול להיות שכל אחד יבין בצורות שונות. כדי להבין מה היתה הכוונה צריך קצת "להיכנס לראש" של האנשים שנשארו במצדה – צריך להבין, שהם היו בסוף שבע שנים של מרד (משנת 66 לספירה, עד שנת 73), ארבע שנים לאחר שירושלים כבר נפלה, וכן כל שאר המבצרים האחרונים. הם היו המבצר האחרון שעדיין לא נפל. כמו כן, הם היו קבוצה קנאית במיוחד, שהשתתפה בהרבה מאד מקרבות המרד, ראתה את חורבן הגליל, יהודה וירושלים. להם היה ברור שמה שהם עושים זה דבר מחויב לחלוטין, ושהם נמצאים ב"סוף הזמן". הם ראו את עצמם כשריד האחרון שלאחריו אין עוד תקווה. צריך לראות את המעשה שלהם לאור ההבנה הזאת. יתכן כי אובייקטיבית, במבט מבחוץ, ההחלטה שלהם לא היתה נכונה, וכנראה שאם הם היו שואלים שאלה הלכתית – התשובה לא היתה חיובית, והיו אומרים להם שאין להם היתר להתאבד. אולם, באותו רגע, לעצמם, יכול להיות שהדבר היה מותר לגמרי. יש שאלות שרק האדם עצמו יכול להחליט מה היא כוונתו, והאם הוא עושה בכל קידוש ה' או לא. אולם אדם שפוסק מבחוץ – לא יוכל להתיר לו זאת. נביא להוכחה את דעת ה'נימוקי יוסף' בסוגיא זאת:
"אם הוא אדם גדול, חסיד וירא שמים, ורואה שהדור פרוץ בכך, רשאי לקדש את השם ולמסור עצמו, אפילו על מצוה קלה, כדי שיראו העם ליראה השם ולאהבו בכל לבם".
כלומר – אדם יכול להתחשב בתוצאה החינוכית של מעשהו, במצבים קיצוניים. אך נשים לב לתנאי – הוא צריך להיות אדם גדול וירא שמים, אדם שיכול להחליט את הדבר הזה על דעת עצמו, כי אחר אינו יכול להחליט את זה בשבילם. צריך להיות ברור לחלוטין שההחלטה הזו היא רק בגלל רצון לקדש את ה', ולא מטעם של גבורה אישית. נזכיר, שבאותה שעה שבמצדה אלעזר בן יאיר ואנשיו מתו, רבן יוחנן בן זכאי הקים את הסנהדרין ואת לימוד התורה מחדש ביבנה. הוא חשב שזוהי התגובה הנכונה לחורבן, להמשיך בחיים, אמנם בצורה שונה ואחרת – אבל בכל זאת להמשיך. ויתכן כי שתי הגישות האלה יש להם מקום בהלכה, והן תלויות גם בעולם מחשבתי-אידאולוגי שעל פיו ניתן להחליט האם המעשה של ההתאבדות הוא מעשה של קידוש ה' או דווקא של חילול ה' (כפי שהזכיר שו"ת ממעמקים שהבאתי קודם).
נקודה קריטית שההחלטה הקשה הזו תלויה גם בה, היא המשמעות של הלאומיות היהודית, האם יש בכלל ערך לכבוד לאומי ללא רצון לקידוש ה'. כידוע, הדבר נתון כיום בויכוח בין הציונות הדתית לבין מתנגדיה. הציונים יאמרו שהכבוד של עם ישראל הוא הוא כבודו וקידושו של ה' – לדוגמא, ברור מהתנ"ך בכמה מקומות שזה שעם ישראל נמצא בגלות זה חילול ה'), ורק לאור זאת יש בכלל מקום לדון אם מותר להתאבד לשם כך.
על כל פנים, גם אם נאמר שכבוד עם ישראל חשוב כל כך, אין זה מוכיח שהתאבדות מוסיפה לו כבוד, ומאוד יתכן שדווקא החיים הם שמקדשים את ה' יותר. למסקנה, העניין תלוי בעולמו האידיאולוגי של האדם, ואיני מכיר הכרעה הלכתית חותכת ומוסכמת בעניין.

דעות פוסקי זמננו בעניין: לאחרונה שני רבנים עסקו בנושא זה, ונראה שהם מייצגים את הדעות שהצגתי. הראשון הוא הרב גורן (בספרו 'תורת השבת והמועד'), שהגיע למסקנה שהיה חיוב הלכתי על אנשי מצדה להתאבד, ואף הסיק מכך מסקנות למעשה לחייל שנמצא בשבי, בהסתמכו על התקדים של שאול המלך. הרב נריה תקף אותו בחריפות, וכתב:
"זהו איפוא פסק דין מוטעה ומסוכן, ויש להסתייג ממנו, כי נותן התורה ציווה עלינו את החיים, "'וחי בהם' – ולא שימות בהם".
הרב נריה טען שהרב גורן לא הביא הוכחות מספיקות לפסק שלו, בעיקר בהתחשב בחומרת העניין, ודחה את מעט הראיות שהוא בכל זאת הביא. הוא אומר, שגם לפי הדעות שהרב גורן הביא, מוכח רק שמותר לעשות זאת, ובוודאי לא שחייב. ומסכם:
"ואחינו שהיו נתונים בצרה ובשביה, בגטאות ובמחנות השמד… אילו היו נוהגים כפסקו של הרב גורן, לא היה נותר מהם שריד ופליט".
הרב נריה מייצג את הדעה האחרונה שהבאתי, שאינה רואה במעשה של אנשי מצדה קידוש ה', וגם אם הוא מקבל את המעשה שלהם – רק בדיעבד, ולא כמעשה לכתחילה (אני אישית נוטה אחר דעה זו).

לסיכום:
א. איסור חמור ביותר הוא להתאבד, וחמור דינו של המתאבד שאין מתאבלים עליו.
ב. איסור ההתאבדות הוא גם לאדם שסובל יסורים קשים, אך ביחס אליו יש דיון הלכתי אם מתאבלים עליו והדבר תליו בגורמים שונים.
ג. ביחס לאדם שיודע שיסבול יסורים ובכל מקרה ימות מיד אחריהם – יש מחלוקת אם מותר לו להתאבד. מכל מקום אנשי מצדה לא היו יכולים לדעת אם יהרגו אותם. עוד יש להדגיש שודאי ראוי שלא לעשות זאת, כפי שלומדים מהסיפור על ר' חנינא בן תרדיון.
ד. ביחס להתאבדות כדי שהאדם לא ייכנס לניסיון של שלש העבירות החמורות או כל עבירה בשעת השמד, כלומר להתאבד בשביל קידוש ה' – נחלקו הפוסקים בזמן מסעות הצלב. על כן אם אנשי מצדה התאבדו בגלל שסברו שייאלצו לעבור עבירות ולא יוכלו לעמוד בניסיון – אפשר ללמד עליהם זכות.
ה. אם אנשי מצדה חשבו שהם מצילים את כבוד האומה, וממילא יש בכך קידוש ה' – הדבר כבר תלוי גם בנטיות אידיאולוגיות, ויתכן כי יש מקום להתחשב בכך, בהנחה שהם עשו זאת רק על מנת לקדש את ה' ולא על מנת להאדיר את שמם, ולהראות שהם גיבורים לצורך הכבוד העצמי שלהם. ביחס לשיקול כזה, יש מחלוקת חריפה, שלפי הרב גורן חובה להתאבד, ואילו לפי הרב נריה – אסור.

כל טוב
משה, חברים מקשיבים.