האם תמיד צריך לסלוח?

שלום וברכה!

יש לברר את השאלה גם מצד החובה ההלכתית, וגם מצד ההנהגה שראוי ללכת בה.
אינני יודע לומר האם יש חובה מוחלטת לסלוח, למרות שבהחלט יש איסור תורה לשמור טינה, ואיסור נוסף לשנוא בלב. (לא תטור, לא תשנא את אחיך בלבבך). וכמובן יש גם חובה לאהוב כל יהודי כמוך, ונראה לי כמעט בלתי אפשרי שלא לסלוח לאדם שאוהבים כמוך…
אבל זה עדיין יכול להתפרש כהתעלמות, כהדחקה. גם זה דבר מאוד קשה, לא לשמור בלב טינה לאדם שעשה לך רע, אבל עדיין יותר קשה גם לסלוח לו באופן אקטיבי.
הפיתרון הוא לשוחח עם מי שפגע בך ולומר לו שנפגעת. הרבה פעמים הפוגע לא היה מודע לעניין. אבל אם גם אחרי ששוחחת איתו הוא עומד במריו, אין שום חובה לסלוח לו.

מבחינה מוסרית למדנו מרבותינו כלל חשוב. הדרך לבחון התנהגות מוסרית היא לבדוק כיצד מתנהג הקב"ה. כך פירשו את הפסוק "והלכת בדרכיו" – מה הוא חנון אף אתה חנון וכו'. בשלוש עשרה מידות של רחמים אנו מוצאים שה' "נושא עון ופשע וחטאה". פירוש, שה' סולח על חטא, שזו עבירה בטעות, וגם על עון, שזו עבירה בכוונה, ואפילו על פשע, שזו עבירה שאדם לא עובר אלא כדי למרוד בקב"ה, ח"ו. ולמרות שיש הרבה מה להתעמק בדבר הזה, ברור לכל מי שמסתכל על המציאות שאם הקב"ה לא היה מוחל וסולח שוב ושוב על עבירות קטנות וגדולות וענקיות מהר מאוד היינו מתגעגעים לצונאמי…
ולכן גם חכמים תקנו שכל אדם יאמר לפני שהולך לישון "הריני מוחל לכל מי שהכעיס והקניט אותי וכו'".
וצריך להבין, שכאשר אדם עושה לך משהו רע, המעשה שלו נגמר. הכאב שנשאר אצלך, שמפריע לך לסלוח הוא [רק אצלך]. אתה סובל ממנו. הוא עושה אותך אישיות פחות שמחה, עם קצת פחות אהבה לעולם. אם תוכל לסלוח, [אתה] תהפוך להיות אדם מאושר יותר, שלם יותר.
[הסליחה היא גם היכולת לשינוי.] אנחנו לא שונאים את הזולת, ואנו רוצים גם בתיקונו. אנו מאמינים שגם בתוך מי שבפגע בנו יש נשמה גדולה שרוצה לעשות טוב. [היכולת שלנו לסלוח לו – היא תחילת הסיכוי שלו להשתנות.] הדבר נכון, לדעתי, גם במישור הנסתר מהעין וגם במישור הגלוי לעין. אדם שאנו סולחים לו ליבנו יותר פתוח כלפיו כדי שנוכל ליצור כלפיו אווירה שתדרבן אותו להתקרב אלינו בחזרה.
וכמובן, שכל מה שכתבתי זה בהנחה שאתה צודק ורק הוא לא בסדר, אבל המציאות מוכיחה בדרך כלל שלא רק צד אחד חטא, ובמצב כזה היכולת לסלוח היא נקודה טובה מאוד לתיקון של שני הצדדים ולשיקום היחסים ביניהם.

אבל, עם כל זאת, אנחנו לא צריכים לסבול מכך שאנו שואפים לטוב. אין פירושה של הסליחה שאנו שכחנו מה קרה ושאנו טומנים את ראשינו בחול. אם אדם גנב ממך – ודאי שיש לתבוע אותו בבית דין להשיב את הגניבה. אם יש רוצח – ודאי שיש לתופסו ולהענישו כדי לשמור על החברה מפניו ומפני אנשים כמותו. אבל אם לאדם יש כוחות לסלוח על הדבר ברמת השנאה האישית – נראה לי שזו מידה טובה מאוד (וגם קשה מאוד!).

ולגבי מי שחוזר על חטאו כלפיך, נראה לי שאם זה אפשרי (כי זה מאוד קשה) עדיף לסלוח לו, אבל וודאי שכלפי חוץ צריך להתנהג בצורה כזו שתביא אותו להפסיק, ולכן אולי צריך להראות לו שלא סולחים, ולסלוח רק בלב. אבל זה מאוד תלוי במצב ובאנשים. אבל אם הוא בכל זאת מנצל את צדקותך וממשיך לפגוע בידיעה שאתה סולח, נראה לי שאולי לא צריך לסלוח.

ולגבי הורים, אינני מבין את השאלה! בוודאי ובוודאי שצריך לסלוח, שהרי ברור שהם אוהבים אותך ורוצים שיהיה לך רק טוב, והם מוסרים את כל חייהם בשבילך – איך אפשר שלא לסלוח?!?
(האמת שאני יודע שלפעמים זה לא פחות קשה, ואפילו יותר, אבל כדאי להתאמץ…)

ולסיום, אצרף קטע מ"תפילה זכה", שיש שאומרים אותה בערב יום כיפור, בזמן שאנשים מתרוממים מעל לחשבונות הקטנים ומסוגלים להתנהג לפי הרצון האמיתי, הגדול שלהם:

"והנני מוחל במחילה גמורה לכל מי שחטא נגדי, בין בגופו בין בממונו. או שדיבר עלי לשון הרע, ואפילו הוצאת שם רע. וכן לכל מי שהזיק לי בגופי או בממוני. ולכל חטאות האדם אשר בין אדם לחברו. חוץ ממון אשר אני רוצה לתבעם ואוכל להוציא על פי דין. וחוץ מי שחוטא כנגדי ואומר אחטא לו והוא ימחל לי."

בברכה,

משה, חברים מקשיבים
moshfried@hotmail.co.il