ההורים שלי ממש דאגניים, אוף!

לשואלת שלום,
קודם כל הבהרה – ביקשת לא לפרסם את השאלה כדי שלא יזהו אותך, אבל לא ראיתי בשאלה שום פרטים מזהים… הבעיה עצמה די נפוצה. בכל זאת מחקנו קצת מהשאלה לפני הפרסום, ליתר ביטחון.
ומכאן לתשובה שהגיעה עבורך.
שלום וברכה,
מה שלומך?
לפני הכל, סליחה על העיכוב בתשובה, לקח לי קצת זמן כי רציתי לחשוב שוב לפני שאני עונה. בתקווה שבינתיים כל העניינים כבר ממילא הסתדרו, אבל בשביל ההרגשה הכללית…
קראתי את המכתב שלך ופשוט הרגשתי שאני מבינה את מה שאת מתארת, אולי מפני שההורים שלי בנויים, פחות או יותר, מאותו החומר שממנו בנויים ההורים שלך.
כן, את בהחלט עצמאית ובוגרת ואין לי ספק שאת בחורה אחראית, מרגישים את זה בין השורות במכתב. ובכל זאת ההורים שלך מסרבים לקבל את הרעיון שגדלת והתבגרת ואת כבר לא לגמרי צריכה את ההשגחה הצמודה שלהם יומם וליל. זה מעצבן ומרגיז ומאד מעיק שכל הזמן שואלים איפה את, לאן את הולכת ומתי תחזרי, בעיקר לאור העובדה שציינת, שהם יודעים שאת מסתובבת בחברה טובה ואין, לכאורה, שום סיבה לדאגה. ובנוסף, יש גם את החברות, שאצלן זה לא ככה, ויש גם את התגובות שלהן, וה´פאדיחות´…
הייתי רוצה לנסות לחלק את התשובה לשני מישורים: טכני ורוחני. זה עלול להיות טיפה ארוך, בתקווה שיש לך סבלנות… אז [נתחיל בחלק המעשי]. ובכן, הבסיס בקשר שלנו עם ההורים חייב להיות הבנה- לנסות להבין את השוני בינינו, הגורמים לו ומה שהוא גורם.
אחד הגורמים העיקריים לשוני בין הדעות וההרגלים שלנו ושל ההורים שלנו הוא הפרש הגילאים בינינו ושינוי רוח התקופה. לפני 30-40 שנה, כשהם היו בגילנו, שאלו אותם ההורים שלהם לאן הם יוצאים וקבעו להם שעת חזרה, ובוודאי דאגו כל הזמן ולו רק יכלו, היו מתקשרים כל רגע לברר… היום, כבר הרבה פחות מקובלת המשמעת הנוקשה והקפדנית שהיתה כל-כך נפוצה אז. נו, אז מה?! האם בגלל שלהורים שלי קשה להשתחרר מהצורה שבה חינכו אותם, אני צריכה להיות במעקב צמוד? ודאי שלא, אבל עצם ההבנה תעזור לנו להתמודד נכון יותר עם הקושי!
ההבנה השניה שחייבים להפנים היא שהורים יישארו תמיד הורים. כן, ככה זה הורים – דאגניים וחששניים ורוצים את הטוב ביותר בשביל האפרוחים שלהם. לפעמים, מתוך רצון כל-כך עמוק להיטיב, הם חונקים טיפה, אבל הרצון הוא נהדר ואמיתי. אין לי ספק שכאשר את בע"ה תהיי אמא, את תרצי לעטוף את הילדים שלך בהכי הרבה אהבה שאפשר, תדאגי להם כשהם לא יהיו לידך ותרצי לשמוע כל הזמן שהכל טוב איתם. בהרבה מקרים, הורים שלא מתעניינים כל שניה, עובדים על עצמם קשה מאד שלא לעשות את זה, כי מטבעם הבריא הם מאד רוצים להתעניין ולברר אבל הם מבינים שהילדים צריכים קצת חופש.
אז למה ההורים שלך לא מבינים את זה? מסיבה מאד פשוטה, כמו שיש סוגים שונים של הורים קיימים גם סוגים שונים של ילדים. ההורים שלי, לדוגמא, מאד דאגניים. אני לא אחזור הביתה אחרי חצות, אלא-אם כן ניתן לי אישור מיוחד. בתקופה שלא היה לי נייד, החברות שלי היו מקבלות המון טלפונים לחוצים והיסטריים מאמא שלי שאני אתקשר אליה מיד, או איפה אני כי עוד לא הגעתי הביתה כבר חצי שעה אחרי הזמן. זה הציק לי מאד! ולעומת זאת אחיות שלי, בהפרשי שנים לא גדולים לפני, מעולם לא הרגישו רע עם זה. הן אפילו היו גאות בהורים שלהם שכ"כ אוהבים אותן שהם לא מפסיקים לדאוג. הכל עניין של אופי.
ואחרי שהפנמנו את שתי ההבנות האלה, אפשר לנסות לפתור את הבעיה. קודם כל, אם אני מבינה נכון, את בת שמונה עשרה, מה שאומר שבשנה הבאה את כבר לא בבית, בע"ה. נכון, זה לא פתרון מלא כי יש פלאפונים ויש רכב ויש אלף ואחת דרכים לדאוג, בעיקר לבת מחוץ לבית. אבל, מניסיון אישי, זה עובר תוך חודש לכל היותר. בשבוע-שבועיים הראשונים תדברו כל יום, אולי אפילו יותר, ואת תספרי איך את מרגישה איפה שאת נמצאת ומה עובר עליך, לאט לאט תהפכי ליותר עסוקה ותדברו פעם ביומיים וההורים ילמדו לבד שגדלת. (ובנוסף, את תתחילי להתגעגע לשיחות יומיומיות, כך שתתאזנו…)
דבר שני, תנסי למנוע מעצמך חלק מהקושי בכך שכאשר את מחוץ לבית תתקשרי את להורים שלך ותספרי להם איפה את ומתי את מתכוננת לחזור (המלצה חמה, תמיד לומר רבע-חצי שעה יותר מאוחר ממה שאת מתכוונת באמת כדי שאם תתעכבי…) אם את מתקשרת, הם לא יצטרכו לעשות את זה ויגמלו מההרגל, ואת תוכלי למנוע שיחות מעצבנות.
ובקשר לחבר´ה, לפעמים החברה מגיבה בצורה שגורמת לך עוד יותר להתעצבן על ההורים, לערוך השוואות להורים אחרים, להתפדח מהחבר´ה מסביב ולהרגיש דפוק. המשימה שלנו בקטע הזה היא לנסות להיות גאים בהורים שלנו למרות הכל ולא להישבר.

[וכאן אולי נכון יהיה לעבור לחלק השני של ההתמודדות שלנו-המישור הרוחני]. בכל מצב בחיים יש לנו שתי אפשרויות: להתכופף או להתרומם. נתאר בדמיוננו מקרה של אדם שקיווה מאד להצליח במקום עבודתו החדש אך במקום זאת הוא הפסיד בבת-אחת את כל כספו. המצב הוא מצב נתון וכרגע לא נותרה לו אפשרות לעשות דבר כדי לשפר את מעמדו הכלכלי. הדבר היחיד שנשאר בידיו הוא הבחירה כיצד להגיב. הוא יכול להתעצבן, לבכות את מר גורלו, ואם הוא אדם מאמין, הוא יכול אפילו לכעוס על ה´ ולהחליט להפסיק לשמור מצוות.
ויש עוד אפשרות… באותה המידה הוא יכול גם להבין ולהפנים שהכל מה´, כולל הכסף שיש לו או אין לו, לחפש מקור הכנסה חדש ולהתחיל להשתקם בחזרה. [והכי חשוב, הוא יכול לבחור להיבנות ממה שקרה לו!] – נשמע אולי קל להגיד וקשה לבצע, אבל זה עניין של בחירה.
ההורים שלך הם מצב נתון. אי אפשר להחליף אותם, אי אפשר לשנות אותם. בהחלט יותר פשוט יהיה לשנות את [ההסתכלות שלך] על המצב מאשר לשנות אותו עצמו. אפשר לקרוא לזה עבודת המידות, לעבוד על המידות כדי להיות סבלנית יותר לאבא ואמא, לשמוח בהם וללמוד לא לפחד ממה שחושבים החבר´ה…
קחי את זה כמבצע, לחפש איך להתקדם, להשתפר ולעלות מתוך הקושי והניסיון, הזה – בפרט, ואלה שיבואו בע"ה – בכלל. זה לא קל, זו עבודה של שנים, ואני יכולה להעיד על עצמי שיש לי עוד הרבה עבודה עצמית בתחום, ברוך ה´, אבל זה ממש שווה את המאמץ.
ועוד דבר קטן וחשוב, אם הניסיון הזה ניתן לך, (וזה לא ניסיון פשוט, אני יודעת..) זה סימן מוצהר שיש לך כלים להתמודד איתו. כל אחד בא לכאן אם החבילה שלו ושמעתי פעם משפט חמוד שאומר שאם היו תולים את החבילות של כולם על חבל אחד, כל אחד היה בא ולוקח את החבילה שלו בחזרה… החבילה שלך, המשימות והניסיונות שלך, יהיו קשים ככל שיהיו, הם בדיוק אלה שמתאימים לארגז הכלים שקיבלת כשירדת לעולם הזה לעבוד בו. זה עיקר חשוב באמונה, להאמין שמה שקורה לי הוא מה´ והוא הטוב ביותר בשבילי, המושלם ביותר שיכול היה להיות לי. אבל זה רק בנוסף, מהצד, לא במקום ההשתדלות. צריך להיזהר לא להשלים עם המצב אלא תמיד לנסות לשפר כמה שרק ניתן!

אז נסכם, במישור המעשי – תנסי להפנים את ההבנה של ההורים שלך והמניעים שלהם לדאגה. ובנוסף, כדאי להשתדל "להקל" עליהם בשיחות עדכון וכד´, שיקלו בעקיפין גם עליך. וגם, תתני לזמן לעשות את שלו… ובמישור הרוחני – תתאמצי לקבל את המצב בהשלמה, כמו שהוא ולהאמין שהוא לא סתם ניתן לי אלא רק מפני שיש לי כוחות להתמודד איתו ולחפש איך לעלות מתוך הקושי ולהיהפך לאנשים טובים ואיכותיים יותר.

אני ממש מקווה שהצלחתי לעזור ולו במעט. את מוזמנת בשמחה להגיב, לשאול עוד או להרחיב אם את מרגישה צורך, זוהי כתובת האי-מייל שלי: tlraaya@netvision.net.il (רק תכתבי שזה מיועד לשולמית.)

ברכה והצלחה והמון המון שמחה!
שולמית.

ראי גם:
ויכוחים עם ההורים
https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=57333
נמאס לי, בא לי להרגיז את אמא שלי: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=60864
קישורים בנושא כיבוד הורים, מהספר "פניני הלכה":
חלק א: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1832
חלק ב: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1834
חלק ג: http://www.yeshiva.org.il/midrash/shiur.asp?id=1835

[תזכורת]: כתבנו מה שנראה לנו, אבל אין כמו שיחה אישית, דרכה אפשר להבהיר הכל טוב יותר, לשוחח אחד על אחד ולהעלות כל נושא שרוצים, ואפילו ליצור קשר אישי. לכן, אפשר תמיד – בשמחה! לפנות גם לקו הטלפון של חברים מקשיבים, שפתוח בימים ראשון עד חמישי בין השעות 9 ל1 בלילה, והמספר הוא: 026518388. סודיות מובטחת. אנחנו מחכים!