החניכות שלי מזלזלות ולא מכבדות

שלום לך,
זה לא הרבה לבקש את המינימום וזכותך לקבל את הכבוד הראוי לך, אך הבעיה שאת מעלה היא בעיה שנתקלים בה הרבה אנשי חינוך בדור שלנו. לדור הזה קשה לקבל סמכות כדבר המובן מאליו (דור של משיח, מה לעשות…) וזה מקשה על כל מי שרק רוצה לעזור לו – מדריכים, מחנכים וכו'. אך אין זה אומר שאין מה לעשות.
דבר ראשון, מאוד חשוב מה את משדרת. כלומר, האם את מבקשת מהם שיקשיבו לך בגלל ההשקעה הרבה שלך של הזמן והכוח, ובכך למעשה את אומרת תעשו לי טובה ותקשיבו לי, או שאת משדרת להם שהפעולה הזו (או כל השקעה שהיא) הוכנה בשבילם, ולמעשה המפסידים היחידים מאי הקשבה או אי שיתוף פעולה זה הן והן בלבד.
בנוסף לכך, חשוב לא להיות 'נחמדים יותר מידי', לדעת לעמוד על הגבולות שלך. אם החלטת להעניש מישהי באיזה צורה שלא תהיה, לא לוותר לה, גם אם היא בוכה ומתחננת. חניכים בדרך כלל מאוד מעריכים אנשים שיודעים לעמוד על העקרונות שלהם ואין הם רואים בכך רוע לב, גם אם זה בא על חשבונם. דרך אגב, זה הדבר הראשון שבודקים חניכים אצל מדריך חדש, עד כמה אפשר לסדר אותו, וכמה אותו מדריך יודע לעמוד על שלו. עמידה על עקרונות לא מראה על רוע לב גם אם היא כרוכה בהענשה, אלא מראה שמדובר באדם שיודע לעמוד על עקרונותיו.
כסיכום של שתי הנקודות שהעליתי, אני מציעה לך למרות הקושי בדבר, לא לתת לחניכות לסחוף אותך, אלא להיות זו שמנווטת, זו שמחליטה מה לעשות ואיך לעשות. ייתכן שבהתחלה החניכות לא יבינו, אבל לאט לאט הן ילמדו שיש להן מדריכה שיודעת לעמוד על שלה ויתנו לך את ההערכה הראויה לך!
יש לזכור שעבודת החינוך היא עבודה המשולה לעבודת האדמה, אין רואים את תוצאותיה בטווח הקרוב ויש להתאזר בסבלנות עד שרואים את הפירות, אך כשמופיעים הפירות אין שמחה גדולה מזו. העבודה שלך היא עבודת קודש, וגם אם חניכות שלך לא יודעות להכיר בכך עכשיו, אין לי ספק שכעבור זמן הן תכרנה בכך מאוד מאוד.
שתצליחי!
אביטל, חברים מקשיבים