היכן עובר הגבול בין ביטחון להשתדלות?

שלום וברכה,
שאלה זו ארוכה מאוד וכוללת בעצם את כל מה שהאדם יפגוש בימי חייו.
כקו מנחה צריך לומר, שכל מה שנראה כהשתדלות טבעית הגיונית שאנשים רגילים נוקטים אותה, יכלל בגדר ההשתדלות הנצרכת מאדם לעשות. אך האדם צריך להפנים כי גם כשהוא עושה משהו בכדי לעזור לעצמו, זה אינו פועל מעצמו, אלא רק בגלל שהקב"ה עזר לו וסייע.
לדוגמא פשוטה: אדם רעב צריך לאכול בכדי לעזור לעצמו, שלא לסבול ברעב, ובכדי להיות בריא, האכילה היא השתדלות נצרכת הגיונית שכל האנשים עושים אותה. אי אפשר להגיד שמישהו רעב לא יאכל מהאוכל המונח בצלחת, כי הוא בוטח בקב"ה שיציל אותו מהרעב בנס. אמנם צריך לדעת כי אם הקב"ה לא יסייע למערכות הגוף לעכל את המזון. אזי, כל מה שהאדם יטרח ויעמול לא יועיל לו. והמזון רק יזיק לו.
ככל שהפעולה נראית פחות הגיונית וטבעית, ופחות אנשים נוקטים אותה כחלק משגרת החיים הקבועה השאלה הופכת למורכבת יותר.
ה"אגרות משה" (או"ח ב' סי' קי"א) נשאל האם יש בעשיית ביטוח דירה, רכב וחיים, משום חוסר ביטחון, שכן במהלך החיים הפשוט אין צורך בביטוח, ורק אם תיקרה תקלה, נזדקק לביטוח.
היא השיב שכיוון שזו פעולה פשוטה, שרבים מהאנשים עושים אותה אין בכך חוסר בטחון, והיא כמו כל התאמצות בפרנסה, שאנו אומרים שהאדם צריך ללכת לעבוד ולא לבטוח שירד לו מָן מִן השמים.
לעיון והעמקה בשאלה זו יש מקורות רבים ודי אם אציין ספר שלם שעוסק בשאלה זו "אמונה ובטחון" של ה"חזון איש".
בברכה
שמיר, חברים מקשיבים