שלום ותודה רבה!!!
הרבה זמן אני חושבת על הנושא ואין לי לעצמי עדיין תשובה..
אני מאמינה בקב,ה במאה אחוז,אוהבת אותו באמת ורוצה לקיים את המצוות שלו..
אני מתלבטת בשאלה- האם המטרה שלי בחיים זה להיות עבד ה' זתאומרת לעשות רק מה שה' רוצה וכל מה שהוא רוצה כי אני פה בעולם בשבילו ולעובדו,ולקיים מצוות,ויום אחד אני אמות וקיצור-לחיות בשבילו..
או שאני פה בשבילי והמצוות הן בשבילי..
אני יודעת טוב מאוד שהמצוות רק טובות בשבילי ועוזרות לי..
אני פשוט לא מצליחה להבין איך להתייחס למה שאני אמורה לעשות בחיים…כאילו אני פה בשבילו להיות עבד ה',או אני פה בשבילי,לקיים מצוות ולא יודעת מה עוד..?!?!
וגם זה מאוד אומר כאילו שאם אני פה בשבילו אז אני אגדל ילדים בעז"ה שיהיו ילדים אוהבי ה' וא"י ועמ"י בשביל ה'.
ואם זה לא בשבילו אז הם יהיו ברוור אוהבי ה' וכו..אבל מסיבה אחרת…
לא יודעת אם הצלחתי להסביר טוב כי גם אני קצת מבולבלת..
סליחה על החפירה ותודה רבה רבה!!!!!!!!!!!!!!!!
לשואלת היקרה, שלום!
זאת בכלל לא חפירה, זו שאלה כנה ויסודית, ואני מתכוון לזה ברצינות!
שאלת אם קיום המצוות שלנו הוא בשבילנו, או בשביל הקב´´ה. בגדול, התשובה היא גם וגם…
יש לנו עם הקב´´ה מערכות יחסים שונות, שמתוארות בדרך של צמדים: אבינו – מלכנו, אהבה – יראה. אלו מערכות יחסים שונות, וכולן קיימות בינינו ובין הקב´´ה (אגב, גם בינינו לחברים ולבני המשפחה ישנן כמה מערכות יחסים במקביל!). בנושאים מסוימים מערכת אחת יותר דומיננטית, ובנושאים אחרים מערכת אחרת. בתקופות מסוימות אנו נשאבים לכיוון אחד, ובתקופה אחרת לכיוון השני. בסך הכל כולן קיימות כל הזמן, והשאלה היא מי הדומיננטית יותר. לעיתים אנו נדרשים לאזן מערכת אחת בעזרת מערכת אחרת (לדוגמא: מי שחי יותר מידי בתודעה של יראה, מתבקש לאזן את זה עם אהבה, ולהיפך).
בעניין שלנו, שני הדברים שהצעת נכונים:
מצד אחד חז´´ל אמרו לנו שמטרת המצוות היא ´לזכות את ישראל´, ומצד שני, במקורות רבים מתוארת לנו דרך בעבודת השם שבסיסה הוא לעשות את הדברים רק למענו יתברך, בלי לחשוב על עצמנו כלל (דוגמא לזה: התניא בפרק י´: ´ועוד נקראים בני עליה מפני שגם עבודתם בבחינת ועשה טוב בקיום התורה ומצותיה הוא לצורך גבוה… ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה´ ´).
אז שתי המערכות קיימות. מסתבר שהסדר הוא קודם כל בשבילנו, ורק בשלב מאוחר יותר נהיה בשלים להגיע לעבודה בשבילו. אנחנו מתחילים הרי ממקום ילדותי של אגו, ורק כשמתפתחת בנו הנתינה, ראיית הזולת, הכרת הטוב וכדו´, אנחנו בשלים לעשות למען מישהו אחר, ולא רק למעננו (הגמרא אומרת (פסחים דף נ ע´´ב): ´דאמר רב יהודה אמר רב: לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אף על פי שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה – בא לשמה´).
נעמיק קצת יותר:
את בודאי אוהבת את אמא שלך. כשאמא מבקשת ממך משהו ואת עושה, את עושה את זה למענה, או למענך? קשה לומר שרק למענה – משתי סיבות: כי יש לך שמחה לעשות זאת, וגם כי היא לא היתה מבקשת מימך משהו רק למענה (אמא זה אמא!), ובטח היא יודעת שגם את תרוויחי מזה! מאידך, קשה לומר שעשית זאת רק למענך – כי את בודאי רוצה לשמח אותה ועשית זאת בשבילה. אז מה התשובה? שהלמענה – הוא למענך, והלמענך הוא למענה… טוב לך שהיא שמחה, וטוב לה כשאת שמחה.
כך גם בינינו ובין הקב´´ה: הוא אוהב אותנו. הוא נתן לנו מתנות שקוראים להן מצוות. כשאנחנו עושים אותן – אנחנו מקבלים מכך התעלות רוחנית, ושכר, ואז הוא עוד יותר שמח – כי הוא אוהב אותנו ורוצה שיהיה לנו טוב עוד ועוד. מכיוון שאנחנו יודעים שכך יקרה, אז חלק מהמוטיבציה שלנו לקיים את המצוות צריכה להיות לשמח אותו. הרי גם אנחנו אוהבים אותו, ומכירים לו טובה על כך שהוא מיטיב עימנו. בקיצור: כשאוהבים – נהנים הרבה יותר לתת מאשר לקבל!
בקרוב נזכה בע´´ה לקיים את מצוות ´ומשלוח מנות איש לרעהו´. חסידים מסבירים ש´רעהו´ זה הקב´´ה (יש חבר יותר קרוב ממנו?), ופורים הוא הזדמנות מיוחדת פשוט לתת לו משהו, בלי חשבונות של מה אני מרוויח מזה. איך? בפורים מתגלה האהבה שיש בינינו לבינו, ואז מתעורר בנו הרצון לתת… יש כאלו שאצלם כל השנה זה פורים…
אז שיהיה בע´´ה פורים שמח!
את מוזמנת לשאול תמיד, בלי להתבייש (אחרי פורים בא פסח, ולא מומלץ להיות ´ושאינו יודע לשאול´).
כל טוב,
אלעזר