הציפייה של ה' ממני

לק"י

שלום למאמינה היקרה!
תראי, השאלה שלך היא באמת אחת השאלות שכולנו מתמודדים איתם.
מצד אחד הידיעה שהקב"ה הוא יודע הכל ומצד שני עצם זה שיש לנו בחירה.
אני לא מדר במובן השכלי אלא גם בהרגשה. עם כל זה שאנחנו יודעים שהקב"ה יודע הכל, בסוף אנחנו מרגישים שבמובן מסוים אנחנו שולטים בחיים שלנו. אנחנו בוחרים מה לעשות.
והאמת, לנושא הזה יש כמה היבטים שאפשר למצוא אצל גדולי ישראל.
חלק שונים בהרבה אחד מהשני וחלק פחות.
אז אנחנו לא נביא את כל השיטות האמוניות לגבי השאלה הזו כדי לעשות קצת סדר בבלאגן.

צריך לזכור שאנחנו בני אדם. אנחנו לא יודעים מה העתיד טומן בחובו ולכן אנחנו משתדלים לקיים את מה שהקב"ה ציווה אותנו.
הרי גם כשהוא גוזר את גזר הדין אנחנו לא יודעים מה נגזר, עד שזה קורה. לא סתם רבי אליעזר בפרקי אבות (פרק ב´, משנה י´) כותב "ושוב יום אחד לפני מיתתך".
זה תודעה שאנחנו תמיד בה – לא יודעים מה יהיה.
לכן, מבחינתנו ברור שיש לנו בחירה.
אבל זה רק צד אחד שבו אפשר להסתכל על הבחירה. הצד השני שאפשר לראות נוגע לאיך אנחנו מקבלים דברים.
יכול להיות שנגזר שנקבל לפנים אבן. השאלה רק אם האבן תהיה שלמה או שהיא תהיה חצץ.
דבר כזה מאוד תלוי בנו.
זה אולי מצד משהו שלילי.
אבל, זה יכול להיות גם בלי קשר. הרי הבחירה שלנו לספר משהו כלשון הרע או כמשהו לתועלת. לפעמים זה תלוי לא במילים אלא בסגנון ובצורה שבה אנו אומרים דברים.
ככה שזה לא רק בחירה בהסתכלות שלנו אלא גם מצד מה שהקב"ה נותן לנו.
וזה יותר מזה.
בעזהי"ת כשיהיו לך ילדים, או כבר עכשיו עם חניכות שלך (אם את מדריכה), תרצי רק את הטוב בשבילם ולא תמיד את תגידי להם מה לעשות. מצד שני, את לא רוצה שהם ירגישו שאת מכתיבה להם הכל אז את נותנת להם לבחור בין שתי אופציות.
שתי אופציות שלך זה ברור מה הם יבחרו, אבל שתי האפשרויות קצת מטושטשות בשביל הילדים. הם עוד יתלבטו לפני שהם יבחרו את מה שיבחרו, מה שאת יודעת שהם יבחרו.
יש במשל הזה משהו שהוא דומה גם למצב שלנו.
הקב"ה נותן לנו בחירה אבל הוא גם יודע מה נבחר.
ונכון, זה נשמע כבד. זה נשמע כואב.
מה? פתאום באמת להבין שכל מה שעשיתי היה בבחירה שלי? זה אומר שזו אחריות שלי!
וזה נכון, זו באמת אחריות, גם אם הקב"ה ידע מה יקרה, עצם הבחירה היא שלנו.
זה לא אומר שהוא חפץ שניפול, הרי הוא לא למעמיד אותנו בניסיון שלא נוכל לעמוד בו.
אז למה יש נפילות? כי שוב, זה לא אומר שהוא קבע שדווקא ניפול אלא שנחווה משהו, שנרגיש משהו, שיקרה משהו.
מתי זה קורה? באיזה סדר התסריט יהיה – זה כבר בחירה שלנו.
מולו נמצאים כלל התמונות שנעות בסרט. זה לא כמה תמונות רצופות שיוצרות תחושה שהאדם באמת זז. הכל נמצא מולו ישירות.
אנחנו שמים את זה בסדר מסוים וברור שלסדר הזה יש משמעות.
על הבחירה שלנו ועל הדברים השליליים שעשינו אנו חוזרים בתשובה.
אנחנו עושים את התשובה מולו אך גם מול עצמנו.
כשעושים תשובה, וטיפה נעבור לשפה גבוה, אנחנו מגלים את הקב"ה שבנו.
אנחנו מורידים את כל המסכים האלה שהעמדנו כשחטאנו.
אנחנו מגלים את גודל האור שנמצא בניצוץ האלוקי הזה שבנו – באותו חלק אלוק ממעל, הנשמה הטהורה שהקב"ה נתן לכל אחד ואחד מאיתנו.
אותו ניצוץ שמחיה אותנו ואיתו אנחנו קמים כל בוקר.
שהוא אמור להיות הרצון שמוביל אותנו, החיבור הזה לקב"ה.
ומפה יש פתח מאוד גדול גם להבין מה זה אומר בכלל המושג עבירה לשמה.
אנחנו אמנם לא חוטאים בכוונה, לא רוצים לחטוא וחלילה לא נופלים לייאוש אחרי שחוטאים.
אנחנו משתדלים ללמוד מהמקום אליו נפלנו. לגלות בו משהו חיובי. משהו שעוזר לנו בעבודת ה´.
משהו שאנחנו יכולים לראות איך אנחנו עובדים את הקב"ה גם מאותו מקום נמוך, גם אחרי שחטאים בעבירות דתיות חמורות.
כי הענין הוא לא רק סימון של v אם עשינו את מה שהקב"ה אמר או לא, זה גם הלב שנמצא בתוך דברים והרצון להתחבר לקב"ה, וזה ב"ה יש לך.
את כתבת את זה בעצמך שאת אוהבת את הקב"ה ומשתדלת לעבוד אותו כל יום מחדש.
לכן, אני גם מאמין ובטוח שתצליחי לחזור בתשובה שלמה, להתעלות חזרה וגם להיות אור שמקרים את כל מה שכתבת פה.
שתקריני את הבערה הזו לעשות את דבר ה´ ולהבין עד כמה שאפשר את הצורה בה הוא מנהיג את העולם.
אם יש עוד משהו שתרצי לברר או משהו פה שלא היה ברור, שתרצי הרחבה או להעמיק בו – בשמחה.
גמר חתימה טובה,
נתנאל
netanelweil@gmail.com