שלום.. אני לא יודעת בדיוק אם מה שאני שואלת זאת שאלה ובכלל למה אי מתכוונת כשאני כותבת אבל אני בכל זאת אכתוב את זה כי אני בטוחה שהרבה אנשים יזדהו איתי בקשר לזה.. קרוב משפחה שלי שהיה בערך כמו אחי נהרג בפעולה צבאית לפני שנה ומאז החיים שלי השתנו לחלוטין אני מרגישה שאני מכל דבר קטן נשברת או לא מחזיקה מעמד ומוצאת את הטוב כמו שהייתי לפני כן אני כל הזמן מרגישה מתוסכלת ועצובה!! לפעמים אני חושבת למה אני עדיין חיה!? בזמן האחרון חוץ מזה עוד הרבה דברים ממש עצובים קרו לי ולאנשים שאני אוהבת ואני לא יודעת כבר מה לעשות-זה לא שאני אפגע בעצמי או משהו כזה אני פשוט מרגישה חסרת כח לעשות ולהמשיך הלאה יש לי מצבי רוח משתנים כל הזמן ודווקא כשכולם מסביבי שמחים אני עצובה ממש!!! אני כבר באמת לא יודעת מה לעשות אני כל הזמן שואלת למה אלוקים עושה את זה אם הוא יודע למה זה גורם אבל אי גם עונה לעצמי שאני לא מבינה את כל נפלאות הבורא ומה שעומד מאחורי כל דבר ודבר שהוא עושה.. אנשים כל הזמן אומרים לי שאני צריכה להאמין שעוד יהיה טוב אבל כרגע אני רק מרגישה עצב ואני מפחדת להתחיל לחיות בתוך הדכאון הזה!! מה לעשות?!
שואלת יקרה שלום.
שאלת שתי שאלות, שהן בהחלט שאלות משמעותיות אך מסוג השאלות שרובה של התשובה עליהן צריכה להגיע מתוכך, מבפנים. לכן אוכל רק לנסות לתרום לך קצת מהידע והניסיון הדלים שלי ולקוות שאלו יעזרו לך למצוא את שאר התשובות והכוח בתוכך.
שתי השאלות ששאלת קשורות זו לזו, ואפנה קודם לשניה, זו המופנה כלפי הקב"ה.
מדבריך נראה שאת יודעת ששאלה זו קדומה מאד. מצבו העגום של העם היהודי במהלך הדורות הביא לכך ששאלה זו נשאלה על ידי יהודים רבים מדי במשך זמן רב מדי. ההתייחסות שמצאתי בדבריך היא המוכרת והעמוקה מכל – אל לנו לבוא בטענות כלפי הקב"ה אלא להמשיך ולהאמין שבנינו ובינו תהום פעורה שאינה מאפשרת לנו להבין כיצד אסונות אלו מתיישבים עם טובו הגדול. זוהי האמונה הבסיסית שצריכה ללוות תחושה זו, ולדעת שבכך שקרה לנו אסון, אין זה אומר שהקב"ה עזב אותנו.
אבל את ואני יודעים שההבנה הזו היא רק שכלית ואינה מפצה על זעקת הכאב שלבינו משמיע, אנחנו צריכים סיבה.
סיבה לעולם לא נקבל, אבל אנחנו יכולים למצוא משהו אחר, מקום לתיקון.
אני אסביר את עצמי. הרב סולוביצ'יק אומר לנו שהשאלה לא צריכה להיות – "איפה לא היינו בסדר"? או "למה זה מגיע לנו"? אלא "מה אנחנו יכולים לעשות"? "מה זה מחייב אותנו?"
וכאן אנחנו מתחברים לשאלתך הראשונה ואולי המשמעותית יותר לגבייך.
תחושת הדיכאון והעצב האופף אותך היא תחושה טבעית מאד למי שאיבד אהוב. התחושה שקיים כאן חלל שלא יתמלא היא תחושה משתקת, תחושה שכמו שאת מתארת נוטלת ממך את כל הכוחות. יתר על כן, כתבת שאנשים אומרים לך שיהיה עוד טוב. אם תרשי לי לנחש אז את בטח אומרת לעצמך שאותם אנשים אינם מבינים מה את חשה, הם מעולם לא היו שם ולא מכירים את ההרגשה. אולי הם מכירים ואת חושבת שהם סתם אומרים דברים נבובים כדי לעודד אותך. וכשכולם שמחים את עצובה כי השמחה הזו מפחידה אותך, מותר באמת להיות שמחים?
אני מקווה שלא הכנסתי אותך לדיכאון עמוק יותר, רק רציתי להראות לך שאת לא היחידה ועוד אנשים עברו את זה.
את בטח יודעת שחכמים אמרו שאסור לאדם להתאבל יותר ממה שקבעה התורה. הם לא חשבו שאפשר להגיד לאדם שיפסיק לכאוב על אבדן של קרוב, אבל הם ידעו שלפעמים צריך להגיד לאדם 'קום'! הגיע הזמן שתחזור לחיות. ההולכים וודאי לא היו רוצים שנפשנו תמות יחד אתם.
אז איך עושים את זה?
כבר כתבתי לך שאת רוב העבודה תצטרכי לעשות בעצמך, וחלק גם יעשה הזמן, אבל אני יכול להציע לך משהו שיוכל לעזור לך בהתחלה, להתחיל בריצה.
מה שאת צריכה זה כמו שכתבתי קודם זה משהו לתקן, לשפר. את צריכה מטרה.
את צריכה למצוא לעצמך משהו שאת חושבת שחשוב לעשות. זה יכול להיות מטרה שקשורה למשהו בעצמך שצריך לתקן, אבל הכי הכי טוב זה למצוא פרויקט התנדבותי.
לא כתבת בת כמה את כך שאני לא יודע להמליץ לך על משהו ספציפי, אבל כל דבר טוב. התנדבות עם ילדים, אימוץ חולה בבית חולים, התנדבות בבית אבות, על "קו לחיים" שמעת? אם את בגיל המתאים אולי זו תהיה המלצה טובה במיוחד, הם עובדים שם עם ילדים מוגבלים תנועתית בעיקר, והם משמחים אותם. תראי אנשים שקשה להם אבל הם שמחים ותביני שאין לך ברירה אלא לשמוח. זרקתי פה כמה אופציות אבל הכל הולך. תמצאי משהו שקרוב ללבך ואפילו אם זה משהו שקשה לך לעשות תדחפי את עצמך, בהמשך זה יהיה קל יותר ויותר והרגשת השיפור תאושש אותך.
את גם תגלי המון טוב. המון אנשים שכשקשה להם שמחים. והמון אנשים שבשמחה שלא תאומן מוכנים להתאמץ כדי לתת לאחרים שמחה.
ומאיפה לוקחים את הכוח לעשות את זה?
תחשבי מאיפה הכל התחיל – מהאהוב שהלך. תחשבי מי הוא היה ומה הוא היה בשבילך ותעשי את הדברים בשבילו, בגללו.
יתומים אומרים קדיש. למה? הרעיון הכללי הוא שכאשר אבד אדם מעולמו של הקב"ה נחסר טוב מעולמו, כאילו "נפגע" שמו של הקב"ה, ועכשיו תפקידנו להשלים את החסר. תמצאי את את הדרך להשלים את החוסר הזה על ידי כך שתעשי משהו טוב.
אגיד לך רק דבר אחד אחרון.
פעם, בצבא, באמצע מסע קשה ומפרך, מצאתי את עצמי קרוב מאד למפקד שלי. אני מתכוון למפקד שמאחור, למאסף. היו לי את כל התירוצים שבעולם להיות שם. היה לי על הגב משקל כבד, יותר מזה שאצל כל השאר, וזו הייתה עליה פשוט איומה, לא יכולתי לראות את הסוף. אז נתתי לעצמי לשקוע ומצאתי את עצמי מדדה מאחור ליד המפקד. המפקד הסתכל עלי ככה לידו שפוך לחלוטין ולא הראה צל של אכפתיות, ולא רק זה, תקשיבי לחוצפה שלו "אתה רואה את גל לפניך? קשה לו, לך תעזור לו"!!
הייתי בטוח שהוא לא מודע למה שקורה כאן. מה? גל מתקשה? ומה איתי?
נתתי לו מבט שכזה, בין עייפות לקרירות. זה בכלל לא הזיז לו "יאללה עוף קדימה, קח את גל קדימה עד למפקד שלפנים, ואתה צמוד אליו עד הסוף!". לא הייתה לי הרבה ברירה אז עשיתי. עד הסוף.
בסוף המסע ניגש אלי המפקד ושאל אותי "נו עמיחי, איך היה"? שקלתי שתי שניות ועניתי לו שלא רע בכלל. ואז הוא אמר לי משהו שאני לא אשכח "כשקשה, הרבה יותר קל אם הולכים ודוחפים מישהו אחר קדימה".
מקווה שהסיפור שלי לא הרדים אותך. אבל העיקרון ברור (חוץ מזה שאפילו ממפקדים אפשר ללמוד) ועובד לא רק בצבא. אם קשה, והעלייה סוחטת ולא נגמרת, ואת יודעת שהמטען שאת צריכה לסחוב הוא הכי כבד… זה הזמן ללכת לעזור למישהו אחר.
שיהיה לך המון בהצלחה
שתצליחי לאזור את הכוח לחייך
ויתקיים בכולנו "ומחה ה' דמעה מעל כל פנים"
מקווה שעזרתי במעט
עמיחי, חברים מקשיבים
