חניכות מזלזלות ולא מעריכות

שלום לך

בשאלה שלך יש שני נושאים מרכזיים: מדדים של הצלחה – וגבולות.
להיות מדריכה זה תפקיד. זה לא בילוי או תחביב. כמו כל תפקיד, הוא אמור לכלול תחומי אחריות, משימות ויעדים. כתבתי כאן גם בעבר שעניין הגדרת המטרות בתנועות הנוער לוקה בחסר, והמחיר הוא בלבול: אני כמדריך לא בטוח מה בדיוק אני אמור לעשות, ואיך אני יודע אם עשיתי את זה בצורה טובה ומוצלחת. מה אמור לצאת מזה בסוף, ואיך התוצאה אמורה להיראות כלפי חוץ. כשיש מטרות מוגדרות, למדריך קל יחסית לדעת "איפה הוא חי", עד כמה הוא מצליח במשימה או לא.
את מתארת מצב שנשמע לי די קיצוני: מצד אחד, יש אותך. את משקיעה המון, מוותרת על דברים, מקריבה ציונים, זמן פנוי, ועוד דברים – הכל למען ההדרכה והחניכות. מהצד השני ניצבות החניכות: לא מפרגנות, לא מעריכות, מזלזלות, פוגעות, חורגות מהכללים. זו גם נשמעת התנהלות די קיצונית, בטח כשמעמידים אותה מול ההשקעה העצומה שלך.
אז מה עושים?
הדבר הראשון הוא הקשר האישי. המשימה הראשונה של כל מדריך ומדריכה היא להכיר את החניכים שלו, להגיע למצב שבו את כמדריכה יכולה לגלגל איתן שיחה סתם ככה בכיף. שאת יודעת מה מעניין אותן, מה חשוב להן, וכו´. כששני אנשים יושבים ומדברים, סתם "סמול טוק" רגיל לגמרי, נרקם ביניהם איזה קשר, ונוצר איזה כבוד בסיסי אל האחר. חשוב לא לעשות את זה באופן מלאכותי, אלא פשוט לנצל הזדמנויות, להקשיב לשיחות שלהם ולהשתלב בהן בצורה טבעית. אפשר גם ליצור הזדמנויות (למשל דרך משחקים, דיונים) שמאפשרות לך לגלגל שיחה סתמית עם חניכה או חניכות. זה מאפשר לך לשדר להן שחשוב לך להקשיב להן, וגם מספק לך מידע לגביהן: מה הן אוהבות, מה מעניין אותן, וכו´. (עוד בנושא הקשר האישי בהדרכה בקישור: /www.makshivim.org.il/ask_show.asp?id=153198 ). שיחות כאלו יכולות גם לתת לך אולי איזה רמז למה בעצם הן מתייחסות אלייך באופן כל כך פוגע. אגב, האם הן יודעות שאת נפגעת מההערות הציניות ומה"ירידות"? אולי הן בטוחות שזה מקובל עלייך? האם אמרת להן איך זה גורם לך להרגיש?
דבר שני – לנסות בכל זאת להגדיר עם עצמך (אולי גם בעזרתם של אחרים, כגון הקומונרית) מטרות ספציפיות להדרכה. תתחילי בקטן, בדברים קטנים שנראה לך שאפשר לעשות, ותמשיכי הלאה. כחלק מבחירת המטרות כדאי גם לנסות לחבר לכל מטרה ביטויים מעשיים בשטח, שדרכם אפשר להעריך אם זה הולך לכיוון הנכון או לא. (עוד בנושא הגדרת מטרות בהדרכה בקישור: https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=153366). לצורך הדוגמא, נניח שאת מזהה שנושא ה"אחריות" קצת חלש אצל החניכות, וחשוב לך לעשות משהו בעניין. אז בהחלט אפשר לחשוב איך לארגן פעילויות סביב העניין, להקיף אותו מכמה כיוונים ולנסות לתאר לעצמך איך תיראה הקבוצה במצב שבו המסר הופנם, לעומת המצב ההפוך שבו בעצם שום דבר לא משתנה. כך יש לך יכולת מסוימת להעריך עד כמה מערך הפעילות שלך בנושא הספציפי הזה הצליח או לא. שימוש בכלים של הגדרת מטרות יכולה להכניס לפרופורציות את הצורך שלך ב"אהבה" של החניכות, ולהבטיח שזו לא המטרה היחידה שנמצאת מבחינתך על השולחן.
אצל מדריכים רבים (מאוד) ברירת במחדל היא להגדיר הנאה והערצה של החניכים כמדד כמעט בלעדי. למה, בעצם? גם כי אנחנו מעוניינים שיאהבו אותנו, אבל בעיקר בגלל שזה דבר שדי קל למדוד. ישר רואים על החניך אם הוא משוגע עליך או לא. ואז יש היסטריה של המדריך לדאוג שכולם ישתגעו עליו, ואם לא אז כנראה שהוא לא בסדר. ואז הוא "צריך" להכין צ´ופרים מפוארים משש וארגמן, למלא את החדר והסלון בחוברות הדרכה, ולהשקיע בסניף בצורה לא פרופורציונלית על חשבון לימודים, משפחה וכל דבר אחר. זו מלכודת שקל מאוד ליפול לתוכה ודי קשה לצאת ממנה, ולכן חשוב לשים את הדברים על השולחן ולהגדיר: מה הציפיות שלנו בעצם, ואיפה הגבולות עוברים. אגב, הציפיות והגבולות הם גם לגבי החניכים – אבל גם ביחס לעצמנו. איך לא נותנים להדרכה להשתלט על חיינו בצורה מוגזמת. וזה תלוי רק בנו, לא בחניכים. כשאנחנו משקיעים ומתאמצים יותר מדי, באופן טבעי ובלי שנרגיש, הציפיות שלנו מהחניכים עולות. ואז נכנסים למלכוד.
אז כדאי להבחין בין מצב שבו תחושת ה"בוקס בבטן" נובעת ממצב שבו החניכות לא משדרות אלייך מספיק אהבה או הערכה, לבין מצב בו יש זלזול מופגן, חוצפה, התעלמות, וכדו´. במקרים כאלה בהחלט ניתן להציב גבולות באופן ברור, ולהבהיר לחניכות איזו התנהגות מקובלת עלייך ואיזו לא.
לסיכום: מדריך טוב לא נמדד בכמות השעות או בויתורים שהוא עושה למען הסניף. אין שום סיבה שמדריכים יוותרו על ציונים טובים, על זמן איכות עם משפחה וחברים או על תחביבים. באותה מידה אין גם שום סיבה שמדריך יאפשר לחניכים לפגוע בו בצורה מכוונת (ולכן חשוב לשים לב מתי זה מכוון ומתי לא). הדרכה טובה לא נמדדת בהקרבה וסבל אלא בתוצאות. כאשר המדריך מסוגל להבהיר לעצמו מהן המטרות שלו בכל נקודת זמן, הוא יכול לפעול בצורה ממוקדת ולהגיע לתוצאות טובות.
והערה קטנה אחרונה: אני מסכים שהגעה בזמן לפעילות ולבוש כחול לבן זה חשוב. מצד שני – זה לא עניין חמור או מאוד מהותי, ולכן כדאי לנסות לקחת את זה בפרופורציות, ובטח לא למהר ולהיפגע באופן אישי.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com