חניכות סגורות

שלום.
המוטיבציה שלך ליצור תקשורת פתוחה עם החניכות מבורכת וחשובה ביותר. קשר אישי משמעותי הוא מכשיר מרכזי במשימת ההדרכה וראוי להקדיש לו תשומת לב ומחשבה. השאלה שעולה כאן היא מה המושג "קשר אישי" כולל בעצם, ואיך הוא נוצר ונבנה.
אז באופן כללי, קשר אישי הוא מושג שמורכב מהרבה דברים. הוא גם מתבטא בפועל בדרכים שונות ומגוונות. תקשורת מילולית, מחוות והבעות פנים, שיתוף בפרטים מחיי היום יום, הבעת דעות, שאילת שאלות, פעילות משותפת ועוד. זה אומר שקשר אישי לא נמדד רק במימד אחד, אלא בצירוף של מכלול שלם של התנהגויות. במובן הזה, כשאת מדברת על חוסר נכונות "להיפתח" או על חוסר רצינות – כדאי לזכור שזה לא בהכרח משקף את איכות הקשר האישי.
עכשיו אני עובר לעניין תהליך הבנייה של הקשר האישי. כרגע את לא מרוצה מאיכות הקשר שלך עם החניכות, והיית רוצה שתהיה יותר פתיחות מצידן. אז מה אפשר לעשות? אני מסכים איתך ששיחות אישיות זה נשמע טוב, אבל לא בכל מצב. שיחה אישית "רשמית" יכולה להיות בעייתית כיוון שהיא יכולה להיתפס כצעד כוחני מצד המדריך, במיוחד במצב כמו זה שאת מתארת של איזו היסגרות וחשדנות.
לפני שמתחילים לשפר קשר אישי בקבוצה כדאי לברר בעצם מה אנחנו מנסים להשיג. מה המטרה. מה התכל'ס. אופי המטרה קובע במידה רבה את האופי של תהליך ההיכרות ויצירת הקשר האישי. מהדברים שאת כותבת בשאלה זה נראה כאילו הגדרת מטרות (גם אם לא באופן מפורש ומודע): "לדבר ברצינות", "שייפתחו". אלו אמנם מטרות לגיטימיות, אבל לא כ"מטרות על". אם נשאל את עצמנו למה כל כך מעניין אותנו שהחניכים ייפתחו או ידברו ברצינות, נגלה שיש לכך סיבה. אנחנו מעוניינים לאפשר לחניכים את מה שיש לנו להציע להם. אנחנו מעוניינים לשתף אותם בניסיון שלנו ולייעץ להם. אנחנו "מתים" לקיים איתם פעולות משמעותיות, חינוכיות מאוד, ולדבר ברצינות על נושאים חשובים.
הבעיה עם העמדה הזאת היא שהיא לא לוקחת בחשבון את הצד של החניך, אלא רק את הצד שלנו, המדריכים. במישור הראשוני והבסיסי ביותר, החניך לא מחפש מישהו שילמד אותו. הוא לא "צריך" מבחינתו מישהו שיעניק לו ייעוץ או חינוך לערכים. החניך מחפש אישור בסיסי לנוכחות שלו. הוא מחפש מקום שבו הוא יוכל להיות שייך ומקובל – כמו שהוא. בלי תיקונים, שיפוצים או שדרוגים. החניך מוקף בהרבה אנשים שאומרים לו מה לעשות, איך לעשות ולמה לעשות. תלבש סוודר, תכין שיעורים, תתפלל יפה ותכניס את החולצה למכנסיים. יותר מזה: אם תעשה כך וכך – אתה ילד טוב, אתה בסדר. אם לא – אתה צריך להשתפר. להיות טוב.
התפקיד שלנו – וגם הפוטנציאל המיוחד שלנו – הוא להגיע לחניך ממקום אחר לגמרי. לא להציב תנאים ולא לנסות לשנות אותו, אלא דבר ראשון: אתה פה, אתה בסדר, הכל סבבה. אני לוקח אותך כמו שאתה, ואני מאוד מתעניין מה קורה איתך, מה עובר עליך, מה מעניין אותך, וכו'. ההתעניינות הזאת לא נובעת מהרצון לבדוק איפה אפשר לשפץ אותך, אלא פשוט כי אני מתעניין! כי אני קרוב אליך. כי אתה אחלה בנאדם ויש בינינו היכרות. במובן הזה, זה בדיוק כמו חברים. כשחברה שלך מתחילה לספר לך משהו שלא ממש מעניין אותך את בכל זאת מקשיבה. למה? כי זה מה שחברים עושים. כי אכפת לך ממנה ומהתחושות שלה. את לא מקשיבה לה כדי לייעץ לה או להסביר לה מה צריך לעשות, או כדי לשנות אותה. באותה מידה, כשחברה שלך מגיעה מבואסת לכיתה ואת רואה שהיא לא כל כך רוצה לדבר על זה – את לא תלחצי עליה אלא תשדרי לה שאת כאן בשבילה ותספקי לה תמיכה שקטה. זו התחשבות שנובעת מכבוד והערכה לאדם כפי שהוא. במובן הזה אנחנו מנסים לא לדבר במונחים של "לפתוח" את החניכים, אלא של "ליצור את התנאים שמאפשרים להם להיפתח ללא חשש". כמובן שתפקיד המדריך הוא לא "רק" להיות חבר של החניך, אבל לשם המחשה – יש צדדים דומים ביצירה של מערכת היחסים הראשונית.
לשאול את החניכות שאלות ולנסות ליצור איתן דיון רציני זה אחלה. אבל במצב שבו עדיין לא נוצר אמון מאוד חזק ביניכן, הכוונה הטובה שלך עלולה להתפספס. כשהחניכות לא משוכנעות ומאמינות שהמדריכה באמת רוצה בטובתן, נותנת להן קרדיט שהן חכמות ורציניות, אוהבת אותן ומכבדת אותן כמו שהן, השאלות והשיחות האישיות יכולות להיתפס כחטטנות כוחנית. תארי לעצמך שהיית מצטרפת חדשה לאיזו קבוצה (בחוג או משהו כזה). בהתחלה היית מקשיבה, בודקת מה האנשים עושים, מנסה להבין את הראש שלהם, ואז לאט לאט מתחילה להשתתף, לדבר, לשאול. עלייך מוטל נטל ההוכחה שאת "בסדר", שאת "משלנו", ושאפשר לסמוך עלייך שלא תתנשאי ותטיפי.
לכן אפשר בתור התחלה פשוט לבלות זמן עם החניכות, ולגלגל איתן שיחות מזדמנות תוך כדי משחק, כשמחכים לאוטובוס, וכאלה. ככה, בדרך אגב, יש לך הזדמנות לעשות שני דברים: לשדר להן שאת כאן בשבילן ומקבלת אותן כמו שהן, ותוך כדי – לקבל מהן "מידע מודיעיני" חשוב: מה יש להן בראש, מה חשוב להן, מה הן אוהבות, במה הן מתעניינות, ועוד. המידע הזה מסייע לך להתחבר אליהן, להזדהות איתן ולמצוא מה רלוונטי מבחינתן באופן כללי וגם מבחינה חינוכית.
וזה בדיוק מה שמוביל אותנו לשאלה השנייה שלך, לגבי הפעילות עצמה. איכות הפעולות שאת מתכננת ומעבירה קשורה בצורה הדוקה מאוד לרמת ההיכרות והקשר בינך לבין החניכות. התכנים של הפעולה, המטרות שלה, צורת ההעברה, משך הזמן וכו' – כולם נקבעים (בין היתר) על סמך ההיכרות המעמיקה שלך עם החניכות. כשיש לך היכרות טובה עם תחומי העניין שלהן, כשאת מודעת לצורת החשיבה שלהן ומסוגלת להזדהות איתן – ממילא תמצאי שאת ניגשת להכנת והעברת הפעולה ממקום אחר, הרבה יותר קרוב ורלוונטי לעולם של החניכות. אז גם יהיו לך יותר כלים להחליט: האם הרמה גבוהה מדי או מתאימה? האם הפעולה הצליחה או לא?
לסיכום: היכרות, קשר אישי ויצירת אמון ושיתוף בין חניכים למדריכים הוא תהליך מורכב שבהחלט יכול לקחת זמן ממושך. למרות זאת, בדרך כלל זה מאוד משתלם להתאזר בסבלנות, להשקיע זמן, להקדיש תשומת לב לנושא ולא לקפוץ מהר מדי. כן מומלץ לבדוק את עצמך תוך כדי התהליך ולראות איך את מרגישה עם החניכות ואיך הן מרגישות איתך.
בהצלחה!
אוהד
nuvy23@gmail.com