חניכים וחניכות מתקרבים: איך עוצרים את הסחף?

מדריכה יקרה – שלום.

את מתארת חוויה המוכרת כמעט לכל מדריך, הורה או מחנך. אנו מביטים בחניכים שלנו, מנתחים את השגיאות והתקלות שלהם, ומחפשים את הדרך המדויקת להשפיע מצד אחד אבל לא לאבד את האמון והקשר איתם מהצד השני. ועדיין, עוד לפני שאנחנו נכנסים לעומק התשובה ולדרכים לפעול במצב הזה, חשוב לציין שה"דרייב" הזה, המוטיבציה הזאת והרגשות הללו שאת מתארת, הם חשובים ובריאים מאוד. חשוב שיכאב לנו, חשוב שנתרגש, נתלבט, ונתייסר לגבי גורל החניכים שלנו ולגבי מה שהם עוברים. חשוב שיהיה לנו אכפת. ולכן האכפתיות שאת מתארת מהווה נקודת פתיחה טובה ומרשימה מאוד.

ניתחת באופן נכון את הדינמיקה שמאפיינת את מרבית בני הנוער, במסגרתה יש מגוון סמלי סטטוס שניתן – ורצוי – להשיג כדי לשדרג את המעמד החברתי ואת היוקרה האישית בעיני האחרים. את צודקת שבגיל הנעורים, בחברה מעורבת, קשר עם בני ובנות המין השני הופך לסמל סטטוס מאוד חזק ומרשים. קשר כזה נתפס כעדות לתעוזה, כוח, קסם אישי, בגרות, ועוד. ההבנה הזאת חשובה מאוד לצורך התחברות ל"ראש" של החניכים וכדי לא להגיע איתם לעימות חזיתי אלא לניתוב שלהם ליצירת קשרים בין בנים לבנות בצורה מכובדת, מחושבת ומשמעותית, ולא במסגרת משחק כוחות נלוז ורדוד.

קשה לענות על השאלה "איך משכנעים אותם בלי לצאת דוסים". הטיפול בנושא כל כך רגיש ומסובך מחייב התבוננות מאוד מעמיקה בחניכים עצמם, בסגנון שלהם, בעולם התרבותי שלהם ובתחומי העניין שלהם. מה שמדבר לקבוצת חניכים אחת יכול להיות מאוד לא מתאים לקבוצת חניכים אחרת. בכל מקרה, כדאי לברר ולחשוב על נקודות חיוביות שיכולות לתת את הטון בעיסוק בנושא הזה, ולא להדגיש את הצד השלילי. למשל, אם המודעות ל"לחץ חברתי" היא גבוהה יחסית בקבוצה, אפשר לשחק עם הקלף הזה ולקשור אותו ללחץ בנושא חבר/חברה. אם יש בנים או בנות שהנושא של המשפחה העתידית שלהם מדבר אליהם, אפשר להתחיל משם. בכל מקרה, כדאי לנסות לא להגיע מהמקום שמגדיר את הקשרים והנטיות של החניכים כ"בעיה", אלא דווקא מהדברים שחזקים אצלם ומאתגרים אותם. במילים אחרות, המשימה שלך היא "למסגר" או להמשיג את הבעיה באופן חיובי, כאתגר להעצמה ולא כטיפול בבעיה.

עוד נקודה שכדאי להתייחס אליה היא ההבחנה בין "סתם" בילוי משותף בין בנים לבנות לבין מצב של חבר/חברה. תיארת ערב גיבוש שהיה משותף לבנים ובנות. כיוון שנכחת שם וגם לקחת חלק בארגון, אפשר להניח שאת לא מתנגדת לבילוי משותף מסוג זה. באופן דומה אפשר להסביר לחניכים אילו סוגים של פעילות משותפת הם יכולים לארגן לעצמם, כמובן תוך שמירה על גבולות סבירים (עד שעה מסוימת בלילה, וכדו´). לעומת זאת, ההגדרות של חבר/חברה מהווים למעשה מעין כרטיס כניסה לשורה של התנהגויות קרובות ואינטימיות שלתפיסתך לא מתאימות לגילם ולמצבם הנוכחי של החניכים. ולכן אפשר להציג בפני החניכים את ההבחנה הזאת, ולהסביר שאפשר לבלות עם בנים ובנות בקבוצה, ללא צורך ב"קומה" הנוספת של חברות קרובה ואינטימית.

הנקודה הזאת יכולה לקבל חיזוק משמעותי ככל שהחניכים עסוקים בפעילות משותפת "לגיטימית". ככל שיהיו להם מפגשים קבועים, וככל שהפעילות שמשותפת שלהם תהיה לא רק סביב הנאה אלא גם כזאת שמערבת עשייה משמעותית ומשימתית, יהיה לך כמדריכה קל יותר להפוך את הקשר היומיומי עם בני המין השני לרגיל ונורמלי ולא לתחרות שבה "המעז מנצח" ושמתגמלת חציית גבולות הפגנתית. כאשר מבודדים את הקשר עם בני המין השני למפגשים "רומנטיים", ההתרגשות גבוהה אבל המרחק מהמציאות החברתית הנורמטיבית – גדל. לעומת זאת, כאשר מתקיימים מפגשים נורמטיביים בין המינים על רקע מגוון (לצורך העניין: מפגשים שגרתיים בסניף, פרויקט התנדבותי משותף, וכו´), אנחנו למעשה מבהירים לנו ולחניכים שבנים ובנות לא נפגשים רק במרחב הרומנטי המרגש אלא גם כבני אדם בחיי היום יום. כלומר, המפגש הראשון עם הבן או הבת צריך להיות עם אדם ולא עם בן/בת.

שתי נקודות נוספות לפני סיום. האחת, המקום שלך כמדריכה שיש לה גם חניכים בנים. פתיחות והכלה הן כמובן מעלות חשובות, אבל עדיין – לא על כל נושא מתאים לקיים שיחה בין מדריכה לחניך, ובין מדריך לחניכה. יש שיחות שעדיף שמדריך יקיים עם חניכים ומדריכות עם חניכות. זה גם נוח ונעים יותר וגם יעיל ומתאים יותר. נקודה שניה היא נושא ה"דוסיות". אני מסכים מאוד שישנה סכנה שחניכים מסוימים יירתעו מגישה שיש לה ניחוח דידקטי ותורני מדי. ולכן את כמדריכה בהחלט יכולה לנסח את עצמך בשפה ובמושגים שהחניכים מתחברים אליהם. אם את מאמינה שמשהו נכון חשוב וראוי וגם מספיק מחובר למציאות ולתרבות של החניכים – זו לא דוסיות, אלא פשוט הדבר הטוב והנכון לעשות. את בהחלט יכולה להחליט לעדן את ה"סגנון הדוסי" ולדבר בשפה יותר מחוברת לחניכים.

[לסיכום:] התחושה הבסיסית הבריאה והחיובית של כל מדריך ומחנך היא הרצון להיטיב עם החניכים ולחסוך מהם ככל הניתן התנסויות שנראות לנו מיותרות ומזיקות. את התחושה הזאת כדאי לרתום לאיתור נקודות עוצמה שמהן אפשר ליצור ניסוח של ה"בעיה" כאתגר חיובי ולא כהתגברות על משהו שלילי. על פי אותו קו, כדאי לסייע לחניכים לא רק על ידי הסברים לגבי "מה עדיף לעשות" אלא באמצעות יצירת מרחב חברתי שתומך באמירה החינוכית שלנו לגבי קשר בין בנים לבנות. יצירה של עובדות בשטח יוצרת אפקט גדול יותר מאשר "רק דיבורים", כאשר זה מתאפשר. חשוב לעשות שימוש בהיכרות הקרובה שלך עם החניכים ובשפה והשיח שבהם הם משתמשים. החשש שלך מיצירת אנטגוניזם, וממצב שבו החניכים מרגישים שאת מנסה להגביל אותם בצורה דידקטית ומנותקת, הוא חשש מוצדק. ולכן חשוב לקחת הרבה אוויר, להתאזר בסבלנות, ולחפש כל הזמן את ההזדמנויות המתאימות להתערבות מועילה. בסופו של דבר, ההשפעה המשמעותית לא יוצאת אל הפועל על ידי טיעונים מתוחכמים או באמצעות שכנוע, אלא בעיקר כפועל יוצא של האמון והקשר האישי בין המדריכים לחניכים. ככל שתצליחי להכיר את החניכים יותר לעומק ולהבין את נקודת המבט שלהם, יהיה לך קל יותר לקבל את תשומת ליבם ואת הקשב שלהם.

בהצלחה!

אוהד

ohadspt2@gmail.com