יחס ההלכה ליופי

אמיר שלום!
הבעייתיות בעניין היופי היא, לכאורה, בעצם היותו חיצוני. אנו, שמתחנכים על ברכי התורה, שעוסקת על פי רוב ברבדים הפנימיים של המציאות, מצויים בקונפליקט כשעומד לנגד עיננו ערך חיצוני למדי. אם כן מה בכל זאת אמור להיות יחסנו לדבר?
נתחיל מזה שבהלכה מצינו יחס מאוד חיובי ליופי: ענייני הידור מצוה, אתרוג נאה, סוכה מקושטת ויפה וכו'. תלמיד חכם שעלה רבב על בגדו חייב מיתה. חובה לכבד את השבת והחג בכסות נאה, וכן בשולחן ערוך ומסודר. הכהן הגדול והמלך היו מסתפרים תדיר על מנת להראות יפים כל הזמן "מלך ביופיו תחזנה עינך". ביהמ"ק היה המבנה היפה בעולם "מי שלא ראה בניין שבנה הורדוס לא ראה בניין נאה מימיו". אלו רק מס' דוגמאות וודאי שניתן להביא עוד רבות. מה שכן ניתן להבין מכאן שיופי מסוגל לבטא גם ערכים פנימיים.
"דירה נאה, אשה נאה, וכלים נאים מרחיבים דעתו של אדם" (ברכות נז ע"ב). רגשי היופי הינם טובים ומרחיבים את הנפש, הם מפתחים את כוחות השכל, ומגדלים את כוחות הנפש הטובים. חוק נפשי הוא לכל אדם להמשך אחר היופי. לאדם השלם ראוי שלא ימשך יותר מדי אחר הרגשת היופי, עד שיהיה משועבד לה ולא יוכל לסבול דבר שאין בו חן ויופי חיצוני. ומאידך אין למחוק רישומו של כח זה, שהרי הוא מוכן לרומם הנפש ולהכין את האדם להשגות גבוהות ונישאות.
על הפסוק מסוף ספר משלי "שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל" הוסיפו האחרונים באור, שאכן החן והיופי הנם שקריים, כשמשתמשים בהם בתור ערך נפרד ועצמאי. אך מי שמגיע להביט עליהם מתוך מבט של יראת שמיים, מבט רוחני ועמוק שרואה את היופי כהשלמה אידאלית לעולם הקדושה, אזי ניתן לומר – אישה יראת ה' היא תתהלל בחן וביופי שלה.
הדוגמאות ההלכתיות שהבאנו לעיל מבטאות עניין זה. עולם הקדושה הפנימית מופיע בצורה כלשהי בעולמנו הנגלה, כאשר עד חורבן הבית היתה זאת הופעה של יופי מרהיב שאין כדוגמתו. האחדות וההרמוניה שלטו אז בעולם ותופעה של מחזה מרהיב טמנה בחובה מציאות נסתרת של קדושה. הערכים לא שסתרו אחד את השני, כי אם אדרבה, היו משלימים זה את זה. המדרש אומר שמשחרב הבית בטלו שפירי דירושלים (היפים של ימ'). משמעות הדבר היא שבעקבות החורבן, או יותר נכון, בעקבות חטאיו החמורים של עמ"י באותם דורות, חלה נפילה עצומה בעולם הרוח. נוצר המצב בו היופי חדל מלהקביל למדרגת הקדושה. בעצם כעת במידה מסוימת קיימת סתירה בין ערכים אלו. היופי איבד את משמעותו הפנימית. במהלך גלותנו נוצר ריחוק עז מהיופי – כל מה שנראה יותר מדולדל, מסכן, פחות מושך וחסר חיים נעשה יותר משויך לקדושה. למעט ענייני הקדושה המובהקים כדוגמת מבני הדת, תשמישי הקדושה, פרטי המצוות וכו'. הקודש נשאר קודש אך החול לעת עתה נפרד מן הקדושה, וכל עוד היה קיים החשש להסחפות אחר החיצוניות ושכחת עולם הרוח הפנימי, נערכה מלחמת חרמה בכל מה ששמץ ממה שנובע מחיצוניות זו נדף ממנו. זהו אחד הבטויים להסתגרות בד' אמות של הלכה ובריחה מכלל ענייני עוה"ז.
רגש היופי שניטע בנו ע"י בורא עולם חייב לקבל את ביטויו. לא תיתכן בריאה אלוקית שתהיה מיותרת וחסרת משמעות. שאיפת השלמות היא שיהיה השכל וכוחות המוסר כ"כ חזקים עד שיפונק גם רגש היופי בכל פרטיו.
בדורותינו, דורות השיבה לארצנו ואתחלתא דגאולה, ערים אנו לתהליך של חזרה בתשובה בתחום הזה. מי שמגיע כאמור מתוך שלמות עולמו המוסרי-רוחני הרי ימצא ביופי החיצוני רק השלמה לעולם זה. הדגשת היופי כבר לא תצטמצם להידורי מצווה ותו לא. מי שתרם הגיע לתיקון נשמתי זה המבט על היופי עלול להפילו עוד יותר, שכן אז ודאי כל הסתכלותו עליו היא רק בתור גורם חיצוני שבשום אופן לא יתרום להרחבת עולמו הפנימי, שזוהי עיקר שאיפתנו בחיים.
אני מאוד מקווה שהתשובה הועילה לך, בהצלחה רבה.
אבנר, חברים מקשיבים.