הפרשה הזאת היא פרשה של פרדה מספר בראשית. פרדה מיעקב ומיוסף ומהבית ששולח שליחים לחבר בין אחים, לגלות להם כמה אהבה יש ביניהם.
הפרשה פותחת בשני מפגשים: מפגש בין יעקב ליוסף שיעקב יוזם אותו בבקשה מיוסף שידאג לקבורתו של יעקב כמו שהוא מבקש ומפגש שני שכתוב מיד אחרי שאותו יוסף יוזם כשהוא מבקש ברכה עבור שני בניו.
ויוסף דואג שבכל מפגש שלו עם אבא הוא לא יהיה איתו לבד. כדי שלעולם יוסף לא יספר לאביו מה עשו לו אחיו.
וַיְהִי אַחֲרֵי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיֹּאמֶר לְיוֹסֵף הִנֵּה אָבִיךָ חֹלֶה וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי בָנָיו עִמּוֹ אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם (מט, א)
וכשמדברים על רחל ועל קבורתה ועל ההפרדות ממנה שאת זה יוסף זוכר, כי הוא היה שם, אי אפשר לדבר על מכירה של אחים. בזמן שמדברים על מי שמכרה את עצמה ואת לבה וחייה בעבור אחותה. גם כשלא ידעה מה יהיה איתה. האם תנשא אי פעם או שכבר לא יהיה לה זיווג? אולי התחלפו הזיווגים ומה שאמרו הבריות יתקיים בה במקום בלאה? הגדולה לגדול והקטנה לקטן ועכשיו שיעקב מתחתן עם לאה מי נשאר לה?
במעמד כזה לא מדברים על מכירה ועל שנאת אחים. פשוט אי אפשר. ויוסף בתור בן של רחל יודע למנוע את השיח הזה מראש ולא לאפשר לו לקרות בכלל.
במפגש השני נוכחים מנשה ואפרים בני יוסף ויעקב מתרגש מאוד כשהוא רואה אותם. למה? הוא ראה אותם הרבה. רש"י אומר שאפרים היה רגיל לבוא ליעקב ללמוד איתו תורה. אז מה ההתרגשות הגדולה הזאת עכשיו? למה הוא מחבק אותם ככה?
ומה עושה יעקב כדי שתשרה עליו שכינה? מנשק ומחבק את נכדיו, בני יוסף. זו דרכו להגיע להשראת שכינה. כדי להבין את יעקב חייבים לחזור אחורה ולהסתכל כל הזמן בשני מבטים בו זמנית – אחת של יעקב ואחת של יוסף, שהרי כל מה שאירע לזה אירע לזה (רש"י לז, ב)
אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף. גם את יוסף בני השפחות מחבקים. ויוסף הוא יודע לחבק בעצם ההוויה שלו. כשהוא רואה את בני יעקב הוא רואה אחים. הם ראו בו אוייב, הוא רואה בהם אוהב. הם ראו בו גורם מסכן, הוא רואה בהם גורם מארגן, כי הוא יודע שרק איתם אפשר לארגן ולבנות את עם ישראל. הם חושבים שהוא חושב שרק הוא ימשיך את אבא יעקב והוא יודע שכולם. הוא מוחה דמעות, שוכח מילים רעות, מוחק את האטימות והאכזריות אל מול תחנוניו. ורואה אהבה גדולה ויודע שזאת השליחות שלו. השליחות שאבא שלח אותו מאז: לראות את שלום אחיו. והוא יודע שהם הפרידו והוא הולך לחבר שהם מכרו אותו אבל הוא הולך מחדש לקנות את ליבם. שהם זרקו אותו לבור והוא אוסף אותם.
והחיבוק הזה שאבא שלהם מגלה בעולם מגיע לבניו דרך יעקב עד שהם הופכים להיות בעצמם אחים. הם הופכים להיות אחים של אחי יוסף ולהמנות בין שניים עשר השבטים.
יוסף כל כך ניקה את הלב שלו שהבנים שלו הופכים להיות האחים של אחיו. יותר מזה, כל עשרת השבטים מכונים בנביא על שם הבן של יוסף, אפרים:
הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם (ירמיהו לא, יט)
כולם ייקראו על שם יוסף. כמו אמא שלו שהיא מזמן כבר לא רק האמא של שלו ושל בנימין, בניה הביולוגיים, אלא היא האמא של כל הגולים, של כל שנים עשר שבטי י-ה – רחל אימנו. כמו רחל שהיא האמא של הדרך, אם הדרך, ואין לה שום רצון להגיע ולהיקבר במערת המכפלה אלא היא רוצה להיות ליד בניה כשנבוזראדן יוליך אותם לבבל. את זה מספר יעקב ליוסף במפגש.
כי אם יוסף היה נשאר עם שבריר של טינה או כעס בלבו איך זה יכול היה לקרות? איך בניו היו מגיעים לזה?
הילדים של יוסף, מנשה ואפרים היו יכולים להיות הכי דפוקים. הם בנים לשני הורים עזובים שאת שניהם רצו להרוג. והם ניצלים בסוף ובמקום למות מגרשים אותם מהבית. יוסף נמכר לישמעאלים ומובל למצרים ואסנת אשתו, היא הבת של שכם ודינה. לא רוצים אותה בבית, כנראה בגלל אות הקלון של האונס הנורא שדינה עוברת. ויעקב לוקח טס של כסף וכותב עליה את הייחוס המשפחתי של אסנת והיא נשלחת למצרים.
כמה צלקות וסבל ושנאה ומילים רעות וחיסולי חשבונות ועלבונות היו יכולים להשמע בבית זה של יוסף ואסנת.
למה נדפקנו? למה אף אחד לא בא להציל אותנו? איך אלוקים נתן לזה לקרות?
ובא נחפש מי עשה לנו את זה: תן שם וכתובת ונתחיל לגמור עליו, נכניס לו מכות ונפרק לו את הצורה.
בבית זה אין דברים כאלה.
יש רק דבר אחד. את ה'.
שבת של שמחה ושלום,
נועה וחברים מקשיבים
