כמה שאלות בענינים חינוכיים

בס"ד
לשואל היקר, שלום רב!
יישר כח על השאלות המקוריות והמחכימות.
נענה ראשון ראשון.
א. השאלה על תחרותיות איננה מתחילה בקבוצות ספורט דוקא. גם חידון בבית הספר על מסכת במשנה, או טבלת נקודות של הילדים על המקרר, זו שאלה חינוכית לא קלה. וכמו בכל דבר בחיים, יש לזה יתרונות וחסרונות. היתרון העיקרי הוא ביצירת מוטיבציה, כיון שאנו מציבים לילד אתגר שאיתו הוא צריך להתמודד, וזה מדרבן אותו להתאמץ יותר. התחרות היא סוג של אתגר שבנוי על חולשה אנושית, שכל אחד מאיתנו רוצה להראות ולהרגיש יותר טוב מהאחר. ובזה נעוץ החסרון. התחרות עלולה לחנך ולהדגיש את ערך האדם הנמדד ביחס לאחר, עיסוק בהשואות, במקום לרומם ולהגדיל את האדם בעצמו. אין ספק שההתלבטות בעיקרה אינה פשוטה, ועל כל מחנך להחליט באיזו דרך הוא הולך, ולדאוג להשלים את החסרון הקיים בדרך אותה הוא בחר.
במקרה שלך יש לתחרות שתי יתרונות נוספים:
1) כלי טכני שמאפשר לעשות ספורט בכיף והנאה, וממילא לאורך זמן, במקום ריצות אינסופיות מסביב למגרש, שנמאסות אחרי פעמיים.
2) חינוך להווי חברתי, התחשבות בזולת, גיבוש, ההכרה בכך שאני לא יכול להצליח לבד, ערבות הדדית ועוד.
ומכאן לתפקיד הייחודי שלך כמאמן ירא שמים. ההשקפה היסודית של התורה ביחס לספורט, כמו לכל דבר אחר בעניני החול, הוא היותו חלק ממכלול של עבודת ה´ שלימה ובזה מקבל הוא את משמעותו האמיתית, ולא כהתפרקות ובילוי בעלמא. גם חיזוק הגוף וגם הנאת הגוף חשובות ונצרכות במקום ובזמן הנכון. התודעה הזו אמורה להנחות אותך בכל עבודתך, אותה אתה אמור לשדר לילדים ביחס ובמעשים, לא במילים, ועל פיה להכריע בשאלות ובעיות שעולות על הפרק. הסוגיה הזו מצטרפת וממשיכה ליתרון השני (לעיל), כלומר הפן החינוכי שיש בספורט בכלל ובספורט תחרותי בפרט. לשמור על תרבות דיבור נאותה, לדעת להפסיד בכבוד, לא לזלזל וללעוג לחבר´ה הפחות מוצלחים וכדו´. מאמן קבוצת ספורט לילדים הוא מחנך, והמגרש הוא בית ספר למידות ולזוגיות. ההשפעה שלך לא פחותה ממורה בכיתה, אלא עדיפה עליו עשרת מונים, היות ולמגרש באים בשמחה וברצון, ואת המאמן אוהבים ומעריכים קצת יותר מהמורה הממוצע.. תדע להעריך את גודל המעמד.

ב. כל עם מתורבת באשר הוא, מורכב ממעגלים מעגלים ושכבות ומעמדות חברתיות. במרכז לעולם יעמדו אנשי הרוח: הפילוסופים, ההוגים, המשוררים, האומנים, שהם קובעים את הטון בכל התחומים הלאומיים: הכלכלה, יחסי החוץ, מדיניות הרווחה, המשפט וכדו´. בעם ישראל הדבר נכון וחשוב עשרת מונים, כיון שכל יעודו הוא רוממות חיי הרוח באנושות כולה. אצלנו הרוח היא לא פריבילגיה אלא אויר לנשימה, איננה פקולטה נוספת באקדמיה אלא נשמת החיים. התורה היא הנכס התרבותי הלאומי שלנו, היא מעצבת ומגדירה, קובעת ומחוללת את כולנו. אנשי התורה הם אנשי הרוח שלנו, בידם המפתח להצלחה ושגשוג של העם והמדינה.
תמיכה כלכלית היא פועל יוצא של רמת החשיבות. כפי שהמדינה חפצה להחזיק במדענים ומשקיעה בהם הון רב, כיון שהיא יודעת שבהם תלוי עתידה הכלכלי, וכפי שהיא יודעת להחזיק יפה יפה בפרופסורים ומרצים למיניהם במוסדות האקדמיים, שהרי הם מגדלים את דור העתיד, לא פחות ואף יותר היא צריכה לסייע ולהחזיק לומדי תורה שעוסקים ביסודות הקיומיים והמוסריים של המדינה, ומבטיחים את עתידה.
נכון הדבר, שלא כל אחד רשאי להתהדר בתואר "תורתו אומנותו" לאורך ימים ושנים. ודאי, שעל כל יהודי כשר להתמלא בתורה בראשית שנות בגרותו כדי לכוון את חייו, אולם מעטים הם המסוגלים ויכולים לשמור על אש גבוהה לטווח ארוך ולהתמקצע בתחום התורני, עד כדי שיצאו מהם פירות שראוי להשתבח בהם. לצערנו, רבים מדי הם המצטדקים בשייכותם למסגרות לימוד תורניות, שמבלים את זמנם שם לשוא. ישנו צורך בבקרה איכותית ומתמדת, שתדאג לסנן ולברר את הטובים והמשובחים שעליהם גאותנו ותקותנו.
פשוט הדבר, שמדינת אברכים לא יכולה להתקיים. "מזל שבינתיים יש עוד כמה שאינם שומרי תורה ומצוות, שבזכותם אפשר עוד לשבת וללמוד והם יפרנסו אותנו.." הרי מעולם לא היה מצב חברתי כזה בעם ישראל, שבו אחוזים גדולים כל כך נמצאים תחת הסטטוס של "תורתו אומנותו". מעולם היו אלה יחידי סגולה, מתי מעט. ודאי וודאי שזו איננה יכולה להיות השקפה והדרכה כוללת , שהרי מדינה וחברה איננה יכולה לתפקד באופן כזה. בדיוק כפי שהמדענים הם מיעוט ביחס לרוב הפועלים המיישמים את התגליות והפיתוחים.
ומכל מקום, הדבר טעון הסברה מבוררת לנו ולאחרים, על המורכבות שבסוגיה והצדדים לכאן ולכאן, ההבחנה בין היחס העקרוני והמעשי, ובירור הכללים, הפרטים, והיוצאים מן הכלל.

ג. "יצאו למלחמה למרות יחסי הכוחות השליליים, ובטחו ביכולתם לנצח" זו טענה ציונית מובהקת. אדרבה, לדידה של הטענה החרדית הרי שהיה עלינו לשבת בחיבוק ידיים, להסתגר בבתי המדרש, ולהרבות בקריאת תהלים. נס חג החנוכה הוא הביטוי המובהק לדרך התורה השלימה, בה הכהנים הצדיקים אוחזים בנשק ויוצאים לקרב בראש המחנה. ההשתדלות האנושית הממצה עד קצה גבול היכולת, כנגד כל הסיכויים, היתה המצע להכרזת המדינה ולמלחמת העצמאות. עובדת היציאה למלחמה כזו לא הגיונית, באוסף של צעירים בגיל תיכון עם פליטי שואה, עם נשק דל ומחסור קריטי באמצעי לחימה, היתה למטרה לחיצים מצד העולם החרדי על הפקרות ופיקוח נפש. אחת הקובלנות על הקמת המדינה, היא שבכך גרמה לשפך דם רב והעמדה בסכנה של הישוב היהודי כולו. אם חג החנוכה תומך בדרך החרדית, לא נותר לנו אלא לבשר על תקומת "החזית הדתית המאוחדת" לתחיה (המפלגה הדתית המשותפת בשנות קום המדינה).

ד. "[רק השנים מזדקנות ולא האיש]. ויש גדולים אף זקנים בשנותיהם, ונערים אף ילדים הם בדעותיהם ועצמותיהם. והכל מפני שבעבודתם התרשלו ועל התגדלות שנותיהם בטחו" (חובת התלמידים עמ´ סז).
זהו הקו המנחה הראשון. המחשבה על הפקרות ההווה שלא על חשבון העתיד היא דמיונית. האדם נשאר באשר הוא אדם, הרגל נעשה טבע, והמידות נעשות קשות עוד יותר לשינוי. רק תחומי הענין משתנים, פעם סיגריות היום כסף, היום להסתובב עם בנות, ומחר לפזול לנשים אחרות כי אשתי כבר משעממת ובעצם לא משהו כמו שחשבתי. בן אדם לא משתנה אם הוא לא עובד. האישיות מתעצבת מכל דבר, מכל תשוקה ומכל עיסוק, ובעיקר בקטנות, וההשלכות הן לכל החיים. מי שהתרגל להעתיק במבחנים בבית ספר, זה ירדוף אותו כל החיים גם כשכבר לא יהיו מבחנים, כי הוא לא יודע מה זה להשקיע. לעבודה אף אחד לא יקבל אותו, או שיזרקו אותו מיד כשיגלו מי הוא. החיים הכפולים במרמה ובסתר, יהיו חלק ממנו ויהיה לו קשה עד כמעט בלתי אפשרי לצאת מזה. מי שמשועבד לתאוות וללחץ חברתי, ישאר כזה גם בגיל 50. ניהול תקין ויציב של הבית, הקדשת הזמן לאשה ולילדים גם כשמאוד מתחשק עכשיו משהו אחר, דחיית סיפוקים וכל סידור החיים הנורמלי מחייב עבודת המידות. אולי למתבונן השטחי מבחוץ נראה שהמבוגרים כבר שכחו מכל תעלולי הילדות ועברו את הגיל, אך הוא לא יודע מה קורה אצלם בלב, בבית, בזוגיות.
הקו המנחה השני הוא הוקרת הזמן. אולי בגיל 20 נתחיל להתבגר, אבל השנים שעברו לא יחזרו. "אני החלטתי להשתנות אבל ממחר", "משבוע הבא". לעבודת ה´ של היום, של השבוע הזה אין תחליף. מחר זה יום חדש, אחר. אף אחד לא מוכן לבזבז משאב יקר בשביל הכיף, "ואחר כך נתחיל לחסוך". המחשבה הילדותית הזו נובעת מחוסר הערכת האישיות, המידות, התורה. להשליך את האוצרות של החיים לטמיון בשביל שטויות, זו רק רוח שטות. ההתמודדות איתה היא חלק מהמערך החינוכי הכולל לעבודת ה´ וחיי תורה ומצוות.

מקווה שפתחתי אפיקים למחשבה ובנין.
אשמח לכל שאלה בענין זה ובכל ענין.
בשביל זה אני כאן.
אבישי : )
batelam@gmail.com