קריעת ים-סוף היתה בזמנה מאורע מרשים, אולם בדומה למאורעות אחרים בהסטוריה של עם ישראל, אף מאורע זה חורג הרבה מעבר לזמנו ומקומו ההסטוריים. בדברי חז"ל מצינו כי "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", ומכך למדים אנו כי יציאת מצרים, וכמוה המאורעות החשובים האחרים שהתרחשו לאבותינו, הם בעלי משמעות פנימית נצחית – לכל אדם מישראל, בכל הזמנים. קריעת ים-סוף גם היא, מעבר להיותה זכרון מן העבר, היא מטרה ושאיפה של כל אדם – לעבור ולבקוע ב'ים-סוף' השייך לו.
אז עם בואו של שביעי של פסח עלינו, ובהתקדש הזמן בו נבקע הים עבור בני ישראל, ננסה להבין מעט מהו כוחה של קריעת ים סוף.
בגמרא נאמר על שני דברים שהם "קשים כקריעת ים סוף" פרנסה וזיווג. למעשה, שני הצירים החשובים ביותר של חיינו הגשמיים, וגם הרוחניים. שיהיה לנו אוכל, ושיהיה עם מי לחלוק אותו. מדוע השתמשה הגמרא דווקא במקרה של קריעת ים סוף כדי לתאר את הסיטואציות הלא פשוטות הללו בחיינו? האם מכות מצרים הן לא דוגמא טובה למשהו שלמעלה מדרך הטבע? ומעל לכל: האם לקב"ה היה "קשה" לקרוע את ים סוף, כמו שלנו קשה למצוא את החצי השני שלנו, להסתדר איתו/ה, לנהל חיי זוגיות תקינים, למצוא עבודה טובה ומספקת, להתפרנס בכבוד גם אחרי כל המיסים והמע"מ?
עונה על כך אדמו"ר הרש"ב במאמר חסידות שלו, שהקושי האמיתי היה ב"נשיאת ההפכים", כלומר – הים התנגד לשינוי הטבע שלו, וכך גם היבשה. כל אחד רצה להיות מה שהוא ומי שהוא ולמלא את תפקידו עד הסוף ולא להשתנות עבור מישהו או משהו אחר, עד כדי כך שרק כוח אלוקי עליון – הקב"ה בכבודו ובעצמו – הוא ולא מלאך, הוא ולא שליח, "קרע" לבני ישראל את הים.
בעולם הזיווג והזוגיות המשימה קשה אם כן באותו האופן: היכולת להתגמש, לוותר על ה"אג'נדה" והפוזיציה האישית שלי, להוריד מסכי ביקורת וחוסר בטחון ולהתקרב לשני מתוך אמונה, הם צעדים קשים מאוד ולא טבעיים לנו. הטבע השונה של גבר ואישה הופכים את המשימה לקשה שבעתיים. זה לא רק עניין של אישיות שונה אלא טבע שונה ממש. כמו ים ויבשה, אור וחושך. הנטיה הטבעית היא – לוותר. להישאר במקום האישי והנוח שלי ולא להפוך ולשנות מהטבע שלי עבור האחר. אך מה לעשות שבדרך לגאולה כללית ופרטית צריך לעשות "קריעת ים סוף" כי בצד השני מחכה אולי (כנראה) אושר גדול… זה החיים.
נוסיף על כך את העובדה כי הים לא נ
