למה מתו בכורות מצרים הקטנים?

שלום.
רש"י על הפסוק "אחזו לנו שועלים שועלים קטנים מחבלים כרמים וכרמינו סמדר" (שה"ש ב', טו) אומר: "כשהיתה בת ישראל יולדת זכר והיא טומנתו והיו המצרים נכנסים לבתיהם ומחפשים את הזכרים, והתינוק טמון והוא בן שנה או שנתים. והן מביאים תינוקות מבית מצרי, ותינוק מצרי מדבר ותינוק ישראל עונהו ממקום שטמון שם, והיו תופסין ומשליכין אותו ליאור". מכאן אנו למדים שגם תינוקות מצרים השתתפו בקיום גזירת פרעה על כל הבן הילוד. וכי תאמר שהיה זה בניגוד לרצונם, תלה הכתוב את העוון בהם, שועלים קטנים, מחבלים כרמים".
לתוספת ביאור, נאמר כי השאלה הזו דומה לשאלה על עמלק, גם שם נצטווינו להרוג גם את הקטנים. כדי להבין ציוויים אלה צריך ללמוד יסוד חשוב, שישנם שני סוגי חשבונות. יש חשבון שהוא חשבון פרטי, שכל אדם נידון לפי מעשיו, ואפילו עמלקי יכול להתגייר ובזה יינצל ממיתה (כך ראיתי בחוברת של הרב הנזיר זצ"ל על פורים עפ"י הרמב"ם) ויש חשבון שבו אדם נידון לפי האומה אליה הוא שייך. כשם שאנו מאמינים בסגולת ישראל ובשייכות כל אדם לטבע המיוחד של ישראל, כך עמלק מהותו היא הפך ישראל, וההתפתחות הטבעית של עמלקי היא להיות רשע בתכלית הרשע באופן שורשי, לכן אנו מצווים לאבדו.
לפי יסוד זה נבין גם לגבי המצרים, אמנם בצורה מסויגת יותר. המהר"ל בספר גבורות ה' פרק ד' מסביר ששעבודם של ישראל היה במצרים משום שזו אומה שבמהותה היא הפוכה לישראל. אם על ישראל נאמר "קדושים תהיו כי קדוש אני", על מצרים נאמר "כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו". ואמרו חז"ל שהיו בתים שהיו בהם במכת בכורות כמה מתים כי הנשים היו מפקירות עצמן לזנות והיו בכורות מכמה אבות. גאולת ישראל היתה כרוכה בשבירת עול זה של טומאה וחומריות, שהתבטא במיתת הבכורות. הבכורות הם הסמל, האח המרכזי, הממשיך העיקרי של האב, ובהם התגלמה ביותר המהות המצרית (הרב בלייכר בחוברת "פסח על שום מה" כותב רעיון זה, ומסביר שלכן נהרגו רק הבכורות, כי אין מטרתו של הקב"ה להחריב את העולם ולהשאיר רק את ישראל אלא לתקן את העולם ולבער רק את נקודות הרע) . כאן אנו חוזרים לדברי חז"ל על שועלים קטנים מחבלים כרמים, ומבינים שאין זה דבר מקרי שהשתמשו בתינוקות אלא הבכור המצרי בעצם השתייכותו לאומה המצרית, טבועה בנפשו התנגדות לקודש.
חשוב לציין שכל המציאות הרוחנית אז היתה שונה מהיום, כוחות הטומאה היו הרבה יותר חזקים ומצרים היתה אימפריה אלילית, ולעומת זה ההופעה של הקב"ה בעולם בכל אירועי יצית מצרים היתה בלתי רגילה, לכן היה ברור שצריך לשאוף ש"האלילים כרות יכרתון". מהמציאות של היום קשה להבין מה היתה המציאות של אז ולכן קשה לנו להבין את הציוויים האלה. לכן היום גם איננו מכירים את עמלק, כי כל זמן שאנחנו לא משקפים את שיא מדרגתנו הרוחנית, לא נוכל לתבוע את השמדת עמלק.

יחד עם זה, נעמיד לנגד עיננו את דברי הראי"ה קוק זצ"ל ב"מידות הראי"ה" (אהבה, ו) מדת האהבה השרויה בנשמת הצדיקים היא כוללת את כל הברואים כולם, ואינה מוציאה מן הכלל שום דבר ולא עם ולשון, ואפילו עמלק אינו נמחה כי אם מתחת השמים, אבל ע"י הזיכוך מתעלה הוא לשורש הטוב אשר הוא מעל השמים, ונכלל הכל באהבה העליונה, אלא שצריך כוח גדול וטהרה עצומה ליחוד נשגב זה". אמנם אנחנו מפרידים בין החשבונות שנמסרו לבית דין של מטה לבין בית דין של מעלה, אבל לנגד עיננו תמיד עומדת השאיפה הגדולה של גאולת העולם כולו והופעת הרצון האלוקי, "טוב ה' לכל ורחמיו על כל מעשיו" (תהלים).

תשובת הרב יובל שרלו על עמלק: http://www.moreshet.co.il/web/shut/shut2.asp?id=9360
תשובת הרב שמואל אליהו (כדאי לקרוא גם את דבריו למטה בתגובות): https://www.kipa.co.il/ask/show.asp?id=26222
בברכה
עודד