מהי ההגדרה של שמחה? האם היא הכרחית לדת או נובעת משיקולים אנוכיים?
האם היא רגשית או שמא בעיקר שכלית? אם נטען שהיא רגשית אז היא תלויה במצב עניינים מסוים ואז כיצד ניתן לצוות אדם על שמחה?
אני אישית נוטה לדעה שאדם יוצר את השמחה, אבל א"כ צריך להגדיר את משמעותה מחדש. האם אדם יכול לשמוח כשהוא סובל ייסורים? אני סבור שהשמחה צריכה להיות אבסולוטית, אבל מצד שני הצער הוא דבר חשוב שכן הוא מרה על אכפתיות, וכאשר אתה טוען שצריך להיות בשמחה יש החלשה של הצער, או אפילו הצדקתו וזה בעייתי קיומית.
אשמח אם תפתחו לי כיוונים במסורת היהודית על הגדרתה של השמחה.
שלום,
האמת שעד לאחרונה גם לי עצמי לא היתה הגדרה לשמחה. חשבתי שזה רגש מאוד טוב ונחמד, אבל קשה להגדרה. ולקראת פורים האחרון למדתי קטע מהספר "דרך המלך" של האדמו"ר מפיאסצ'נה הי"ד (נרצח בשואה), והבנתי סוף סוף מה זו שמחה.
הרעיון שלו הוא ששמחה היא הרגשה שמוסיפה חיות לאדם. כלומר, זהו רגש שגורם לאדם להרגיש מאוד מאוד חי, עד כדי כך, שהוא מסוגל גם מבחינה פיזית לעשות דברים שבלא השמחה לא היה יכול לעשות!
הרב קוק במוסר אביך כותב שהשמחה היא "מידה מפזרת", כלומר, היא מידה שגורמת לאדם להוציא הרבה כוחות שנמצאים בו ולבטא אותם כלפי חוץ. זו לדעתי הגדרה מאוד דומה.
שמחה היא רגשית, אבל רגש יכול להווצר הרבה פעמים משכל. למשל, אם אדם יושב על בעיה קשה ופותר אותה – הוא שמח. רגש הרבה פעמים מתחיל משכל. ולכן ניתן לצוות על האדם להיות שמח, כמו שניתן לצוות עליו ללמוד. אם אדם מקיים מצוות ומבין שבזה הוא עושה את רצון ה' – ההבנה השכלית הזו גוררת את רגש השמחה. כמו שאדם שמח לעשות את מה שאבא או אמא בקשו ממנו לעשות. זה שכתוב בתורה שכל הקללות באו עלינו "תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב" – צריך לעבוד את ה' בשמחה, ואפשר לצוות על זה משום שהצווי כאן הוא להבין שלעבוד את ה' זה לעשות רצונו, וזה אמור למלא אדם שמחה.
את צודקת שכאשר אדם מרגיש צער או ייסורים קשה לו לשמוח. הרב קוק במוסר אביך מסביר את הנקודה הזו בפשטות: צער או ייסורים הן מידות "מכנסות", כלומר, שגורמות דוקא להתכנסות הכוחות של האדם פנימה. אכן, זה סותר את השמחה. ובאמת אדם לא מצווה לשמוח כל הזמן, וישנם זמנים שהאדם מצווה שלא לשמוח – ימי אבילות, תקופת השבעה, צומות וכדו'. מי ששמח בזמן שצריך להיות עצוב אכן מחטיא את המטרה וגורם נזק לעצמו, משום שגם לצער המכנס ומוריד החיות יש תפקיד – הוא מסייע לאדם להתבונן אל תוך עצמו, ולא רק לבטא את עצמו כלפי חוץ. "לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים…".
מקוה שעזרתי,
נדב, חברים מקשיבים