מישהי לא סולחת לי

שואלת יקרה,
שלום!

את מתארת סיפור שאת סוחבת איתך כבר כמה שנים, ונשמע שלא פעם הוא מתסכל אותך ואולי גם נראה קצת חסר מוצא…
אבל קודם כל, השאלה שלך משקפת שיש בך רגישות גדולה, יחד עם מוכנות לעשות מאמץ משמעותי כדי לפתור משהו שאת מרגישה שיש באוויר. דעי, שגם לפני שאנחנו נוגעות באיך אפשר לנסות ליישב את הסיפור, התכונות המדהימות הללו כבר מעמידות אותך במקום בוגר ואמיתי.

יש בנו צורך מאוד בריא שלא להשאיר קצוות פתוחים. כלומר, אנחנו לא אוהבים שדברים נשארים תלויים באוויר – אם זה ויכוח שלא יישבנו, שאלה שלא קיבלנו עליה מענה, אדם שכועס עלינו וכו´ – כל אלה מטרידים אותנו ודורשים מאתנו למצוא להם פיתרון. כשמדובר ביחסי אנוש ובקשר בינינו לבין אחרים הדברים הללו מורגשים פי כמה, ובטח שהם תופסים מימד גדול יותר בחודש הרחמים והסליחות שדורש מאתנו לסגור את כל הקצוות שהשארנו פתוחים במהלך הזמן.
אם חברה כועסת או מתרחקת ממך זה גורם לך לאי-נוחות ולרצון לגשר על הפער, ואת אכן עשית זאת בצורה מעוררת כבוד. אך את שואלת, מה עושים כשגם זה לא עוזר, והקרח לא נשבר? מה עוד אפשר לעשות?

אולי תשמחי לדעת שאת לא לבד בשאלה הזו, כיוון שהרמב"ם כבר דן בה בהלכות תשובה, שם הוא כותב (ב, יג):
"לא רצה חברו למחול לו – מביא שורה של שלושה בני אדם מרעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו.
לא נתרצה להן – מביא לו שניה ושלישית.
לא רצה – מניחו והולך לו. וזה שלא מחל – הוא החוטא…"

בואי ננסה להבין את הרמב"ם, לא מבחינה הלכתית (כי אנחנו לא פוסקות הלכה) אלא מבחינת העיקרון שבתוך דבריו.
הרמב"ם מתאר פה סיטואציה שאדם אחד פגע בחברו וכעת החבר מסרב לסלוח לו (קצת שונה מהסיטואציה שלך אבל בואי נזרום עם הרעיון…). על האדם לעשות מאמצים חוזרים ונשנים כדי לרצות את האדם הנפגע; הוא מבקש סליחה, ומבקש שוב, משקיע ומביא אנשים הקרובים לחברו, ומביא אותם שוב… אך בשלב מסויים, הרמב"ם קובע כי האחריות לסיטואציה אינה מוטלת רק על זה שבמקור פגע בחברו, אלא שאחרי שהוא מיצה את המאמצים בניסיון לרצות את חברו – האחריות מוטלת על החבר.
מה זה מלמד אותנו?
זה מלמד אותנו שהתורה מקבלת את זה שאנחנו בני אדם, וכבני אדם אנחנו לפעמים טועים באופן שבו אנחנו מעריכים איך המעשים שלנו ישפיעו על אחרים. גם בלי להתכוון, אנחנו עלולים למצוא את עצמינו פוגעים, מרחיקים, אומרים משהו לא במקום וכו´… וגם אם זה לא נעים – זה קורה, והתורה מצפה גם מהאדם שנפגע שיהיה מסוגל להבין ולקבל את הדברים האלה.
העניין הוא לא להיתקע במקום הלא נעים שנוצר אלא לקחת יוזמה אחראית ובוגרת, כמו שאת עשית, ולנסות לפייס את הצד השני. כתבת שאת בכלל לא מבינה על מה היית צריכה לבקש סליחה, ואני חושבת שזה מראה עוד יותר על בגרות שיש בך – ועל נכונות לוותר על משחקי כבוד של "שהיא תבוא ראשונה" או "היא התחילה" כדי לרדוף שלום. זו מעלה גדולה! ופה מגיע הרמב"ם ואומר לך – אם מיצית את כל האפשרויות כדי לנסות להגיע אל ליבה של אותה נערה יקרה, הרי שאת באמת עשית את כל ההשתדלות שלך, וכעת האחריות במובן מסויים עוברת אליה.
אם ככה, נסי שאלי את עצמך: האם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות שיכול לשפר את המצב בינינו, או שבאמת עשיתי את מה שאפשר?
כמובן שאין צורך לחפש שלל דרכים מקוריות ויצירתיות (נגיד, מטוס עם שלט שיטוס מעל הבית שלה בשקיעה…), אלא באמת לראות ולבדוק אם אכן נכונה הרגשתך שהגעת למבוי סתום.
אם לא, ואת מרגישה שכדאי לתת עוד צ´אנס קטן, עשי זאת בכל דרך שתעלה על ליבך – להתקשר, לקבוע איתה שיחה, כתוב מכתב, לבקש מחברה לדבר איתה וכו´. יכול להיות שאפילו שווה לתת עוד ניסיון קטן, ולו בשביל השקט הנפשי שלך, שתרגישי שבאמת עשית את המקסימום מבחינתך.
אבל אם, כמו שכתבת, את מרגישה שבאמת מיצית את העניין ושמצידך אין עוד טעם לנסות משהו אחר, את יכולה לסמוך על כתפיו הרחבות של הרמב"ם, שכאמור, מלמד אותך שכשעשית הכל כמו שאת יכולה – הסיפור כבר לא בידיים שלך אלא עובר לידיים של חברתך, לטוב ולמוטב.

לפעמים זה יכול להיות מתסכל לחשוב שאנחנו לא יכולים להגיע לפיתרון המושלם, אבל אולי זה לימוד טוב בשבילך שבחיים, לא כל סיפור נגמר בצעידה משותפת אל עבר השקיעה… לפעמים הפיתרון הוא מורכב יותר, במיוחד כשהוא לא תלוי רק בנו. יחד עם זאת, את יכולה בלי ספק לשמוח בכך שהסיפור הזה גילה הרבה אומץ וערכים עמוקים, ותעריכי את עצמך על הנכונות הכנה שאת מגלה לצאת מעצמך בשביל האחר. זה מקסים.

אז שיהיה בהצלחה,
ושבע"ה שתכנסי לראש השנה בראש שקט ובלב שמח.

חודש נפלא ומשמעותי!
ליאורה

leora.d.c@gmail.com