מרגישה אשמה שלא עשיתי כלום בגירוש

נעה, שלום.
אני חושבת שאני מאד מבינה אותך, אני לא זכיתי להיות בגוש בתקופה האחרונה, (למרות שלפני- ב"ה כן הייתי), וגם לי היתה, ועדיין קיימת, תחושה שלא עשיתי מספיק, שהייתי יכולה לעשות הרבה יותר, ובכך אולי לבטל את הגזירה. שהייתי יכולה להתפלל יותר,לפעול מעבר להליכה להפגנות המוניות.
עד היום אני כואבת על זה שלא השתדלתי מספיק, למרות שהייתי יכולה.
הרבה פעמים בחיים אנחנו מצטערים וכואבים על דברים שעשינו או שלא עשינו, ועצם זה שלאדם איכפת וכואב לו על דברים שנעשו או לא נעשו בעבר – היא טובה ובריאה מאוד, והיא נובעת מצלם האלוקים שבאדם, מתכונת הרגישות לזולת והרצון להיטיב לאחרים.
יחד עם זאת – לעולם אין זה נכון לשקוע ברגשות האשמה עצמית, כי אדם מעצם היותו אדם וטועה לפעמים, והעיקר הוא לשים לב לטעויות ולתקן אותן. ודאי ששקיעה ברגשות אשמה אינה דבר נכון במקרה הזה, כשאת עצמך מעידה שהסיבה שלא עשית דבר אינה חוסר איכפתיות אלא חוסר מודעות. וגם במעשים שהאדם כן אשם בהם, צריך לנתב את רגשות האשמה שהאדם חש לתיקון בעתיד, ולא לשקוע בהם באופן שאינו מועיל, וממילא רק מזיק, כי רגשות כאלה יכולים להפריע לכל עבודת ה´, שצריכה להיעשות בשמחה. וזוהי בחינה של "בעלי תשובה – זדונות נהפכים להם לזכויות", כי ה"חטא" בעבר גורם להוספת כוחות של עשייה בעתיד.

ננסה לתרגם את הדברים לשפת המעשה.
את אומרת שעכשיו את לומדת ומבינה יותר, בגלל זה את יכולה לעשות יותר. אמנם גוש קטיף וצפון השומרון חרבו, לצערנו, ואת מה שהיה לא נוכל להחזיר, (במובן הפשוט. במובן העמוק יותר, נוכל להחזיר, ואף ליצור משהו הרבה יותר גדול וטוב) אבל זה לא אומר שכל העולם נגמר, יש עדיין הרבה מה לפעול, להמשיך לתקן. למרות, ואולי בגלל שהגוש נחרב, אנחנו חייבים להרים את הראש ולהמשיך לפעול.
אני מבינה את התחושות שלך, של "לא עשיתי מספיק"- אז, אבל זה לא צריך למנוע ממך לפעול היום. למשל: בנושא א"י, מארגנים עליות לחומש, לניסנית, מנסים להקים ישובים ומאחזים חדשים, עובדים להשפיע על "דעת הקהל" היהודי, לחבב את ארץ ישראל על כל העם, (שמעתי פעם משהו יפה על זה- שזה התיקון לחטא המרגלים-שעברו מבית לבית וספרו רעה על הארץ, וגרמו לעם למאוס בא"י,ואילו עכשיו- גורמים שיאהבו אותה) (מתוך-"אם הבנים שמחה" של הרב יששכר טייכטל זצ"ל) ועוד.
גם בעם ישראל: תושבי שדרות, מגורשים (מתקשר גם לא"י), חלוקת מזון לנזקקים-כגון יד אליעזר, מאיר פנים, חולים, הפצת יהדות, ועוד.
את יכולה להחליט שאת מצטרפת לכל זה. שאת פועלת.
גם אם אז לא פעלת, זה לא אומר שלא מגיע לך להיות חלק מעם ישראל, יש רבים שלא פעלו, ועדיין לא פועלים, ואפילו לא חושבים לעשות זאת, אבל עדין כולם נשארים חלק מעם ישראל, ("בין כך ובין כך קרויים בנים"). אני חושבת, שעצם זה שאת מצטערת שלא פעלת בתקופת הגירוש, עוד לפני שאת מתחילה לעשות בפועל, גורמת לך להיות עוד יותר מחוברת לעם, שייכת אליו, וחלק ממנו, מפעולותיו, ממלחמותיו.
אל תוציאי את עצמך מהכלל. מגיע לך, ואת ראויה מאד להיות חלק מעמ"י.
אגב- אני לא חושבת שהביטוי "להלחם" תמיד מתאים לזה. אנחנו אמנם נלחמים באחדות כנגד אויבינו (משתדלים), וגם כנגד דעות ורעיונות לא רצויים. אך חייבים לשים לב שאנחנו לא נלחמים כנגד אחים, יהודים אחרים מעם ישראל. (לא ממש הבנתי מדברייך כנגד מי המלחמה שאת מתכוונת אליה, אך חשוב לשים לב.)

את חלק חשוב מעם ישראל, ויכולה להמשיך לפעול איתו ולמענו.
לגבי השאלה למה זה קרה, אני מצרפת לך קישורים שיכולים להרחיב ולהעמיק את התשובה לשאלותייך.

http://www.yeshiva.org.il/midrash/hmidrash.asp?cat=4