מריבה עם ההורים

שלום וברכה.
קודם כל אני רוצה להגיד שאתה מתארת מציאות מוכרת בהרבה בתים בהם יש ילדים בגילך. מצד אחד אתה מרגיש גדול, בוגר ומסוגל להחליט כיצד להתנהג במהלך חייך. מצד שני הוריך, מעצם היותם הוריך, מרגישים חלק מהחיים שלך, אחראים ושייכים לחינוך שלך. הנקודה הזו יוצרת את הקונפליקטים אותם תיארת ולפעמים קיימת הרגשה של "התערבות יתר" מצד ההורים. אבל עם כל הקושי שבדבר צריך להבין שבאמת באמת גם כשזה לא נראה ככה- הם לא מנסים להעיק ולהעיר סתם אלא זה נעשה מתוך דאגה, אהבה, רצון להיות שותפים, להרגיש ולדעת שדעתם עדיין חשובה ומשמעותית עבורך. למעשה באמת יש להם חלק מהחיים שלך בעצם היותם הורים גם אם אתה מרגיש שיש לך את המסוגלות להסתדר לבד. כיוון שויכוחים מסוג זה פורצים מדי פעם ולא נראה לי שהם נגמרים אחרי פעם אחת, נראה לי שמה שצריך לעשות זה לשבת לשיחה באווירה טובה ורגועה כשנקודת המוצא צריכה להיות כבוד להורים ולנסות להסביר להם את עמדתך- לדבר חופשי (עד כמה שאתה יכול) ובצורה מכובדת כבן המדבר עם הוריו ולהסביר להם מה אתה מרגיש גם בקשר לחברה שלך וגם בשאר תחומי החיים. תנסה להקשיב למה שיש להם לומר ומתוך בגרות תנסה לעשות הפרדה בין הערות של ביקורת בונה מצידם (גם אם קצת מעצבנת…) ואותם לקחת איתך לבין דברים שאיתם אתה לא מסכים ולכבד דעתם אך להסביר עמדתך בנושא. תנסו להגיע להבנה שאתה יודע מה אתה עושה ושחשוב לך מה הם חושבים ויחד עם זאת תנסה להעביר את המסר שגם חשוב לך שיתנו לך מרחב לקבל את החלטותיך בעצמך.
לא פה המקום להיכנס להבחנה בין תחומים ומקרים בהם אתה צריך לשמוע לדעת הוריך ולעשות מה שהם אומרים לבין מקרים בהם אתה צריך לכבד דעתם אך יכול לעשות כדעתך.
והערה נוספת קצרה לסיכום. אמנם לא העלת את הנושא בשאלתך אבל כפי שאתה ודאי יודע, מציאות של חבר- חברה בגיל זה היא לא פשוטה בעצם קיומה ומצריכה בירור. אני חושבת ומציעה לעשות את הבירור (או לבד, או בעזרת אנשים גדולים). בירור שייעשה לא בשבילי ולא בשביל ההורים שלך אלא בשבילך עצמך- כדי לחיות בצורה יותר שלמה, כדי לברר אם המציאות הנוכחית נכונה.
כל טוב ובהצלחה ואתה מוזמן להמשיך לשאול.
ברוריה, חברים מקשיבים.