משבר דתי ותדמית מוטעית- איך יוצאים מזה?

שלום רעות!
טוב שיצרת איתנו קשר. אכן, את נמצאת במצב לא קל, עם פערים בכמה מישורים. פערים בינך ובין המשפחה שלך, פער בין מה שהחברה חושבת עליך ובין מה שאת באמת, ופער בתוכך – בין הצדדים החזקים והחלשים. במכתב מאוד הדגשת את הצדדים החלשים, אבל אני בטוחה שהצדדים החזקים גם מפותחים אצלך מאוד. עצם האכזבה שלך מעצמך והכאב שלך על העוונות, נובעים מנפש טהורה והם מנוף רציני קדימה.
במכתב אחד כזה לא נוכל לפתור את כל הבעיות. ראשית, בגלל שלא גורם חיצוני אלא רק את בעצמך תוכלי להוציא את עצמך מהבוץ. שנית, בגלל שהמכתב לא דומה לקשר חי. חשבי, אולי כדאי שתסכימי להיחשף בפני מישהו נוסף – מדריכה, מחנכת לשעבר וכדומה, כדי להכנס לתהליך של עלייה, כשאת מלווה באדם, בחיוך, בדיבור, ולא רק במשפטים כתובים. אני, מצידי, אשמח להמשיך אתך את הקשר, אבל עדיף שרק בנוסף לאדם אחר, קרוב.
בגיל שלך משברים באמונה נפוצים מאוד וטבעיים מאוד. יצאנו מהשלב של האמונה התמימה והילדותית, ועכשיו צריך לבנות משהו עמוק ורחב יותר. אל תבהלי, זה לא חסרון שלך, זו פשוט קריאת כיוון – להשקיע בבניה מחדש. אם את לומדת באולפנא טובה, בודאי יש שם אפשרויות לחוגים תורניים, בנוסף לספרים כמו ספרי הרב שלמה אבינר ,שיעזרו מאוד בבניה מחדש. תוכלי גם להסתכל בספרו של הרב אלישע אבינר, "אמונת החינוך", ולראות שם עד כמה משברים באמונה טבעיים בגילך. הם כמו בולדוזר שבא להרוס בית קטן, כדי שאפשר יהיה אח"כ לבנות על אותו מגרש בית גדול ויפה.
כנראה זכית בשם כל כך טוב, של צדקת, בגלל שהשקעת בזה. כדאי שתשקיעי עכשיו את האנרגיה שלך בבניה פנימה, ולא במעמד החברתי שלך. כשלא יטריד מדי אותך מה אומרים עליך, גם לא יטריד אותך אם יחשבו דברים טובים מדי. אל תתאמצי מדי להסתיר את האמת, זה לא מה שחשוב כרגע.
בתיקון, העיקר הוא השיפור להבא. לכן, אם את מרגישה שאת לא מסוגלת להגיד למורה שבגדת באמון שלה, ועשית את המבחן עם עזרה (זה סימן שעדיין מאוד חשוב לך השם הטוב שלך), לפחות להבא אל תסכימי לקבל מבחן הביתה.
אחד הדברים שדחוף לעבוד עליהם הוא שיפור הקשר עם ההורים. אינך צריכה לכעוס על כך שהם חפיפניקים (כהגדרתך. אני לא מביעה דעה), כי יש לך בחירה חופשית, אינך תלויה בדרך שלהם כדי לבחור דרך לעצמך. קשר טוב עם הורים נותן שמחה וכוח, וכדאי להשקיע בזה ומהר.
הזכרת את דרך האמצע. דרך האמצע זו שלמות ולא פשרה. אבל על כך נרחיב בפעם אחרת.
בינתיים, אני רוצה לצייד אותך במספר משפטים מספר "אורות התשובה":
I. "צריכים להעמיק מאוד באמונת התשובה, ולהיות בטוח, שבהרהור תשובה לבד גם כן מתקנים הרבה את עצמו ואת העולם. ומוכרח הדבר שאחר כל הרהור תשובה יהיה יותר שמח ומרוצה בנפשו ממה שהיה בתחילה" (פרק ז פסקה ו'). את מרגישה שעוד לא תקנת את בעית השקרים ובעיות אחרות. אבל זה כה כואב לך, את רוצה להרגיש את אלול, את רוצה להיות במקום אחר – אולי בהרהורי תשובה שמתקנים לא רק אותך, אלא אפילו את העולם. וכל זה כותב הרב – גם אם מדובר בהרהור תשובה שלא מצליח עדיין לתקן את המעשים. "ואם ימצא בעצמו חטאים שבין אדם לחברו וכוחו חלש מלתקנם, מכל מקום אל יתיאש כלל מהתקנה הגדולה של התשובה" (שם).
II. "כל מה שהנשמה יותר טהורה, היא מרגשת יותר את הרעדת מכאוביה" (פרק ח' פסקה ז').
III. "כשהצער הרוחני, ממעמד החיים הרוחניים של עצמו, שהוא כאב התשובה, ושל העולם כולו, גדול עד מאוד, עד כדי סתימתם של המקורות אשר לרעיונות, לדיבורים, לתפילה ולצעקה, להרגשה ולשירה – מתרוממים בדליגה לחשוף אורות מלאי חיים ממקור הדומיה (פרק ח' פסקה ח').
IV. ואחרון חביב: "כשעולה על לבו של האדם לשוב בתשובה שלמה…לא יפול לבו בקרבו ממה שהוא נחרד מפני ריב העוונות, שנעשו אצלו יותר מורגשים. כי כך הוא טבע הדבר, שכל זמן שהאדם נרדף מפני זעף הטבע הגס…איננו מרגיש כל כך בחטאיו… והרי הוא צדיק בעיניו. אבל כיון שכוחו המוסרי מתעורר, מיד נגלה אור הנשמה, ועל ידי האור נבדקת היא נפשו כולה אצלו, ורואה הוא את כל כתמיה, ולבו דואג בקרבו בחרדה גדולה על מיעוט שלמותו ועומק נפילתו. אבל, דוקא אז, ישים אל לבו שראיה זו והדאגה הבאה עמה הנה הן הסימנים היותר טובים המבשרים לו ישועת עולמים בתיקון הנפש" (פרק ח' פסקה ט"ז).
מה דעתך להעתיק ולתלות על הקיר?
רעות יקרה, את בתחילת הדרך, אבל בדרך הנכונה, כי אכפת לך. יאוש הוא טפשות, כי הדלתות אינן נעולות. תעשי עם עצמך משהו קטן של התקדמות, ואז בכח הסיפוק תמשיכי לצעוד, כי "מצווה גוררת מצווה", ובעזרת ה' תהיה לך שנה של הרגשה יותר טובה עם החברה, המשפחה, וביחוד – עם עצמך.
שנה טובה,
שלך,
טל, חברים מקשיבים
Tal@makshivim.org.il