על השפלת האדם והערצת אלוקים

שלום לך,
בנוגע לשאלתך הראשונה. אין מגמת התפילה בשום אופן להשפיל את האדם (אמנם היו שיטות "מוסר" שבדרך התיקון של האדם נהגו להשפילו, אך שיטות אלו אינם מקובלות, וכיום הן כמעט שאינן קיימות). אל התפילה ניתן להתייחס בשתי גישות שאומנם נראות לכאורה סותרות אחת את חברתה, אך בעצם אחת משלימה את רעותה.
גישה ראשונה, היא שאנו מבקשים מהקב"ה שיתחשב בחולשותינו שהרי אנו קרוצי חומר וממילא החטא רובץ עלינו לפתחנו. ואתה הקב"ה מכיר זאת וממילא חוס ורחם עלינו וקבל את תפילתנו.
גישה שניה, היא שאנו עומדים בתפילה מול הקב"ה ומכירים את חולשותינו. האדם חושב עצמו נשיא היצירה, שהרי הוא הכי מפותח מכל הברואים, פיקח ובעל כשרונות רבים. הוא ממציא טכנולוגיות, הוא שולט במציאות (במידת מה). כל זה יכול להביא אדם ליוהרה וביטחון עצמי מופרז. לכן באה התפילה ומחזירה אותנו לפרופורציה, לדעת שאנחנו שום דבר, הקב"ה הוא זה שמזיז את הכל, הוא האמת האלוקית המוחלטת והיחידה. ממילא אנו חייבים להתאמץ מאוד בתיקון המידות שלנו, ולחיות חיים שלמים עפ"י התורה ומצוותיה.
ההבנה האמיתית של עצמינו, והבקשה של הקב"ה שיתחשב בחולשותינו משתלבות אחת ברעותה, וכך מתקבלת תפילתנו השלמה מעומק ליבנו.
בנוגע לשאלתך השניה. הרצון שלנו להתחבר לקב"ה לא נובע מתוך שהקב"ה "התאמץ" והגיע להישגים. אלא אנו רוצים להדבק בו בגלל האמת, שהרי הקב"ה הוא הטוב המוחלט המוסר המוחלט והצדק המוחלט ועוד ועוד. ואנו בחסד ה' יכולים ללכת בדרכיו, לעומת רבים אחרים שלא. וכמו שאומרים חז"ל "ולדבקה בו", והרי הוא אש אוכלה, אם כן איך וכיצד נדבקים בו? אלא צריכים ללכת בדרכיו. מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון.
אם כן אנו מעריצים את האמת בגלל שהיא אמת מוחלטת. וככל שנדע, במידת היכולת ההבנה שלנו, את גדולת ה', כך נוכל לטובתנו ולשלמותנו, לחיות חיים יותר אמיתיים ושלמים.
כל טוב,
חברים מקשיבים