עצלנות – תכונה מעצבנת!!!

לק"י

לשואלת היקרה!
ראשית, סליחה שהתעכבנו קצת עם השאלה.
אני לא מכיר הרבה אנשים שלא היו מזדהים עם מה שכתבת.
לכל אחד יש את רגעי העצלנות שלו, כל אחד גם לפי תכונותיו ואישיותו, ובמקום כלשהו בפנים, בטח כולנו שואלים את עצמנו מה לעשות עם זה.
ובאמת, מה שאת מעלה כשאלה ראשונה, כבסיס, זה באמת שאלה שכשעונים עליה הרבה יותר קל לגשת ולממש את הדרכים השונות של מה לעשות עם העצלנות הזו שנופלת עלינו.
הענין הוא שהיום כשאומרים עצלנות זה יכול כמה דברים.
זה יכול להיות הרצון לא לעשות כלום, חוסר רצון לעשות משהו (כי לא מתחברים אליו, לדוגמא), זה יכול להיות קושי במאמץ ולכן, מעדיפים לא לעשות, וכו´.
אם הבנתי נכון הכוונה שלך לעצלנות שהיא קושי במאמץ אז נשתדל להתמקד בזה (למרות שהדברים גם שייכים לשאר העצלנויות).

[מה זה בכלל עצלנות?]
לכל מידה יש שני צדדים – צד חיובי וצד שלילי, ואפשר להביא דוגמא על כל המידות כדי להמחיש את זה. כשהרעיון הזה יושב בראש אז הרבה יותר קל להתמודד עם העצלות.
למה?
כי במקום לבוא בגישה לוחמנית נגדה, הגישה היא גישה בונה שאנחנו מנסים ליישר את העצלנות. אנחנו מוכנים לקבל את השורש של העצלות ולתת לה ביטוי אבל, וזה הקטע החשוב, בצורה בריאה, נכונה וטובה. אנחנו לא מחפשים שהיא תתבטא בצורה שלילית.
לכן, צריך להבין מה זה העצלות ומה הצד החיובי שלו ומשם גם נמשיך לדבר קצת על הצד השלילי שלה.
על פניו נראה שמישהו עצל זה מישהו שיושב ועושה כלום. ככה לפחות נראה.
האמת היא שזה בן אדם שלא פועל בפזיזות. זה נכון שחשוב להיות זריזים אבל אסור להיות פזיזים.
הצד הזה של העצלנות אולי פחות מוכרת אבל, זה פירוש שהמאירי נתן על דברי הירושלמי – "עושות מלאכתן במתון ואינן טרודות בעסקים אחרים".
אמנם, יש שפירשו עצלנות אחרת, וזה העצלנות היותר מוכרת של חפיפניקיות ושל סוג של בטלה (קרבן העדה).
לכן, כשנבחר לאמץ את העצלנות נאמץ את מה שהמאירי כותב – לא לפעול בפזיזות אלא במתינות. לעומת זאת, העצלנות שאינה חיובית היא החפיפניקיות ועל זה צריך לעבוד.

[אז מה עושים?]
צריך באופן מודע שאנחנו ניגשים לכל דבר לתת ל´עצלנות´ את הביטוי שלה ולומר לעצמו שאנחנו עוצרים וחושבים. עושים דברים בבטחה ובצורה מתונה עם הרבה מחשבה.
מעבר לזה, אפשר להסתכל בעין בונה. לא לראות את הדברים בצורה מייגעת אלא למצוא את המקום בו אנחנו יכולים לקפוץ על העגלה ולנסוע יחד איתה.
איפה אנחנו יכולים לקום מתוך העצלנות.
זה לא אומר שאנחנו לא נעשה כלום וכל היום נשב ונחשוב על מה שאנחנו עושים ולהביא את הכל למודעות שלנו. הרי דברים לא קורים מעצמם.
לכן, חשוב מאוד שנהיה מסוגלים לקחת את הצעד הזה קדימה בעולם המעשה. שנתקדם.
צריך לראות את הדברים מהצד שני ולהאמין בעצמנו וכמה אנחנו משוכנעים שאנחנו יכולים להפסיק להיות עצלנים.
אפשר לבנות מערכת שכזו. כמו סולם מאמץ של כושר לבנות סולם מאמץ של יציאה מעצלנות.
זה יכול להיות על ידי סידור הזמן כמו שצריך, על ידי קיבעת יעדים במה שאנחנו עושים.
זה גם מבטא תהליך של חשיבה. שוב פעם, לקחת את הצד החיובי שב´עצלנות´. לא פועלים בפזיזות אלא במתינות ובונים את עצמנו אט-אט.
נכון, אפשר אולי לתהות איך זה ישפיע על הכל? הרי זה דברים נקודתיים.
הענין הוא שזה משהו קטן שמתחיל להשפיע על כל האישיות ועל אף שזה בהדרגה צריך לעשות את זה בחיפזון "ראשית כניסת האדם לעבודת ה´ צריך להיות בחפזון" (צדקת הצדיק, אות א´).
העיקר פה, בשביל לצאת מהעצלנות השלילית זה לעבור להיות אקטיביים ולא להגיד מחר אני אתחיל. זה העצלנות הרעה.
מעכשיו מתחילים את העבודה הזו.

[העצלנות הרעה]
העצלנות הרעה, כמו שאמרנו זה באמת מקום שבו אנחנו נותנים להכל לזרום מעלינו ולא להיות אקטיביים. ככה לפעמים האדם הוא אדיש ולא אכפת לו מסביבו, כמובן זה שמישהו עצלן לא הופך אוטומטית לאדיש.
מה שכן, זה חלק מהתמודדות שלו בשביל לעשות טוב בעולם. זה חלק מהקושי שהקב"ה נתן אדם שעליו הוא צריך להתגבר בשביל לגלות את כל הצדדים החיוביים שבעולם.
על הנקודה הזאת אפשר להרחיב הרבה שדווקא מתוך ההתמודדות מגלים את הקב"ה בעולם אבל כרגע, בגלל שהזכרנו את הנקודה החיובית שמסתתרת מאחורי העצלנות צריך להיזהר ולהדגיש גם את החשיבות שבהכרת העצלנות הרעה וההתמודדות איתה.
כך, אנחנו בעצם מקיימים גם "סור מרע" וגם "ועשה טוב".
אחד הדרכים ללמוד על העצלנות הרעה היא בהכרת ההפך ממנה, הזריזות. אישית, אני ממליץ ללמוד את ענין הזריזות מתוך מסילת ישרים שם הרמח"ל מרחיב על מעלת הזריזות. מתוך זה אפשר באמת להתחיל להפנים את הזריזות.
כמובן, יש גם עצה שהיא כללית ונוגעת לכל מידה שצריך לתקן.

[מלחמה!]
העצה הנוספת שנכונה לגבי הרבה מידות ולא רק עצלנות, זה למצוא את נקודות התורפה שלך.
מה זאת אומרת?
כתבת שהעצלנות תוקפת אותך הרבה בבוקר. אם כך, תחשבי על דרכים שדרכם את יכולה מראש למצוא כלי שיעזור לך לקום, לדוגמא.
זה לא חייב להיות העצה של האדמו"ר מפיאסצ´נה בחובת התלמידים בו הוא ממליץ לסמוך את הרגלים על כסא וישר כשמתעוררים לדחוף את הכסא, דבר שאמור לעזור בקימה בבוקר (ויש בספר עוד עצות – אז מומלץ ללמוד אותן!).
זה אולי נשמע מוזר ואם כן, זה טוב.
במלחמה לא הולכים רק על מה שמצופה. מה שנשמע הגיוני. נלחמים עם כל הכח ומותר לחשוב גם על רעיונות קיצוניים.

[אז בכלל למה לסבול מעצלנות?]
אמרת נכון, הקב"ה רוצה שנתאמץ להשיג את מבוקשנו; הבקשה שלנו למלא את דבר ה´.
והאמת, לא חייבים לסבול "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב כִּי יָגַעְתָּ בִּי יִשְׂרָאֵל".
עבודת ה´ לא אמורה להיות סבל.
הענין הוא שלפעמים אנחנו בוחרים להיות עצלנים במובן השלילי. זה לא חייב להיות במעשה אלא גם יכול להיות בצורה שבה אנחנו בוחרים לראות דברים ואז הכל נראה לנו מייגע. הכל נראה לנו קשה וסובלים מכל צעד שלוקחים.
למה? במובן הכי פשוט כי בוחרים לקחת את הצד השלילי של המידה הזו.
צד שהוא לא יוצר בעולם.
צד שגורם לנו להתנוון.
אחד הדברים המופלאים שבנו זה שדווקא ככל שאנחנו משתמשים במה שהקב"ה נתן לנו אנחנו מתגדלים ונשארים בריאים. אם לא נשתמש בזה אנחנו מתנוונים. זה בהפך ממה שקורה עם כל שאר הדברים בעולם.
העצלנות השלילית היא כזו שנותנת לנו להישאר במקום בלי לזוז. הכל נהיה כל כך כבד ואין התקדמות. נשארנו במקום.
אבל, דוקא העין הטובה, שרואה את הדברים בצורה טובה היא זו שגם מביעה את אותה מתינות חיובית ובנין.
קודם כל בוחרים לראות ממה אנחנו יכולים להתחזק ומתחילים לעבוד כדי לשפר את הצדדים החיוביים ומתוך המבט החיובי גם יודעים איך להתמודד עם הצדדים השליליים.
לכן, גם סידרנו בסוף את הדברים כך שקודם כל נראה מה מסתתר מאחורי העצלנות שלנו שהוא טוב ואיך אנחנו יכולים להיבנות ממנה.
רק לאחר מכן, אחרי שהבנו שלא הכל שחור, בחרנו להתמודד עם הצדדים השליליים ואיך אנחנו יכולים להתמודד עם זה.

אני מקוה שהדברים עזרו. לי ברור שיש לך את הכוחות לעבוד על המידה הזו.
שוב פעם סליחה שקצת התעכבנו עם התשובה.
אשריך על השאלה המדהימה! ואם צריך עוד עצות, בשמחה רבה.
נתנאל
netanelweil@gmail.com