שלום!
יש לי תלמידה (אני מורה באולפנא) שפגעתי בה מאוד. לי אומנם היתה כוונה מאוד טובה והדרך שבה נקטתי היתה מאוד תמימה, היא תלמידה שבאמת יקרה לי מאוד, אך כוונתי לא כ"כ הובנה לה, וביחוד שהנושא היה נקודת התורפה שלה. היום, לטענתה, היא מבינה מדוע נהגתי בצורה שנהגתי והיא לא כועסת עלי.למרות שאני יודעת שליבה שומר הרבה טינה כלפי. ומה שהיא עוד הוסיפה ואמרה שקשה לה לכבד ולהעריך את מי שפגע בה כ"כ ולכן היא מזלזלת בו.
מאוד קשה לי עם זה. לא בקטע של חיפוש כבוד. ממש לא! אבל אני רוצה להגיע איתה לתובנה שיש כפרה לאנשים, אדם שנופל, אפילו בשמים מוחלים לו אם עשה תשובה. אשמח לקבל התייחסות לענין.
שלום
מורה יקרה!
הצגת מצב מורכב הקורה לעתים קרובות. מצב זה כואב רק למורות הרציניות (כמוך…) שרואות עצמן גם כמחנכות שחשוב להן גם הקשר האישי עם הבנות. מצד אחד – יש חשיבות לחנך, להעיר , להתייחס. מצד שני – לא תמיד מה שאנו אומרות נקלט בצורה שהתכוונו אליו.
צריך להבין שלתלמידה צעירה באולפנא – העולם שחור לבן: או רשע או צדיק , אין באמצע. קשה להם לקבל את העובדה שניתן לעשות תשובה – זה נראה לא אמיתי. כמו כן, קשה להם לדון לכף זכות כל מבוגר: הורה, מדריך, ובוודאי מורה. ותוסיפי לזה את תחושת העליונות/גדלות הקשורה לגיל ההתבגרות – שמכוחה הם יכולים לבקר, לדון, לכבד, לזלזל- ללא כל רצון לסלוח.
ולכן – עליך לעשות את מה שביכולתך לפייסה: לשוחח, לשלוח לה מכתב התנצלות, להסביר לה עד כמה היא חשובה לך, לבקש שוב סליחה לפני יום הכיפורים – וזהו. את יודעת את האמת, התכוונת לטובה, טעית, התנצלת, את גם תזהרי בודאי בפעם הבאה. עד כאן . אינך מחויבת ביותר, במיוחד שמטרתך היתה חינוכית.
אני מאמינה שיבוא יום ותלמידתך תזכור את בקשת הסליחה שלך יותר מאשר את הפגיעה. היא תזכור ש"מורה" לא התביישה "להשפיל" את עצמה ולבקש סליחה מתלמידה (ואני אומרת את זה מתוך ניסיון אישי שלי שאני זוכרת מורה שהתנצלה בפני כל הכתה ועד כמה זה השפיע עלי). ואם היא תגדל להיות בחורה ישרה ואמיתית היא תבין את שאמר "העמק דבר" על הקישור בין מצות תוכחה למצות אהבת ישראל (ויקרא י"ט): "אהבה שאין עמה תוכחה – אינה אהבה."
נעמי, חברים מקשיבים
