צביעות, וקריאות "מוות לערבים"

שלום רב יאיר!
ההגדרה הפשוטה ביותר למושג הצביעות היא אדם שאין תוכו כברו. כלומר, אדם שמתנהג חיצונית בדרך מסוימת, אך למעשה אין הוא כזה כלל. בהקשר זה אנו מוצאים בגמרא במסכת סוטה דף כב: "אמר לה ינאי מלכא (המלך) לדביתיה (לביתו) אל תתיראי מן הפרושין ולא ממי שאינו פרושין אלא מן הצבועין שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי ונוטלין שכר כפנחס". דהיינו, אלו אנשים שמתנהגים בדרך בזויה ופסולה, אך מבקשים להצטייר כמי שמגיע להם יחס (שכר) של צדיקים.
ברור שאין זו דרכה של תורה המצפה מן האדם שיהיו פיו וליבו שווים, ושלא יעשה שקר בנפשו.
לגבי השאלה איך להתייחס אליהם, הייתי מייעץ לך לנסות לדבר איתם בצורה יפה ונעימה, לא תוקפנית ומאשימה ולהסביר להם את דרכם הפסולה. כמובן שיש לחשוב היטב לפני כן בברירת המילים ובניסוח הדברים. אם אתה חושב שיכול להיווצר משיחה כזו מצב שלילי, ותר על כך, שהרי ידוע ש"כשם שמצוה לומר דבר הנשמע, כך מצוה שלא לומר את שאינו נשמע" (יבמות סה:) (וכדאי לעיין בהקשר זה בפרק כ' ב"מסילת ישרים").

ובמעבר חד לשאלתך השניה: פסק הרמב"ם בהל' רוצח ושמירת הנפש פ"א ה"א: "כל הורג נפש בן אדם עובר בלא תעשה שנאמר: לא תרצח". כדרכנו בלימוד הרמב"ם, אנו מדקדקים בלשונו ולכן, כשכתב "נפש בן אדם" ולא כתב לדוגמה "נפש אדם מישראל", משמע שמדובר גם על גויים. (אמנם בהמשך, הרמב"ם מחלק בין גוי ליהודי לעניין מיתת בי"ד, ולא נאריך בזה עכשיו). נראה לי שמכאן בודאי ניתן להסיק שגם קריאות לרצוח גויים אינן לרוח התורה.
כמובן, יש לזכור שאנו נמצאים בתקופה קשה של מלחמה עם שכנינו הערבים. ולכן אם מדובר על פעולה של כוחות הביטחון זה דבר אחד, וברור שמדובר אך ורק על מחבלים רוצחים שדמם בראשם. אך לא כל ערבי הוא רוצח. התורה בפרשת כי תצא מקדישה פרק נרחב לכללי התנהגות במלחמה, גם במלחמה יש כללים שאסור לעבור, ולא רק כשמדובר בחיי אדם, אפילו על עצים (עצי מאכל) אנו מצווים לשמור. וכמו כן כדאי לעיין ברמב"ם בהלכות מלכים ומלחמותיהם.
לגבי הפסוק שהזכרת, בודאי שמדובר על גויים שהרעו לעם ישראל, שבבוא הזמן נשיב להם כגמולם.
בברכה,
אביעד, חברים מקשיבים