קשה לי להיפתח ולדבר עם אנשים

שלום ורד!
במכתבך תיארת מציאות חיצונית ומציאות פנימית שמאוד לא מתאימות זו לזו. מצד אחד – חברות טובות ומשפחה חמה ואוהבת (הלוואי שכל אחד היה זוכה). ומצד שני – תחושת בדידות גדולה.
בוודאי לא קל לחיות עם תחושות קשות כאלו, ולכן טוב שפנית אלינו. כתבת "אין לי עם מי להתיעץ", אבל יש. ולא רק אנחנו. גם אנשים יותר קרובים שמכירים אותך. זו יכולה להיות יועצת בית הספר, קרובת משפחה או מדריכה. את לא חייבת להיפתח מאוד בפני כל אחד. אבל גם התפלספות על הנושאים שאת מעלה יכולה להוסיף לך. למשל לשאול אנשים: "נראה לכם שאנשים באמת מתעניינים אחד בשני? " או "מה גורם לך לחשוב שאנשים מתעניינים במה שאת מספרת". וגם בנושאים אחרים: "לדעתך אדם צריך לעשות את מה שטוב בעיניו או מה שטוב בעיני אחרים? " כמו שאינך צריכה להיפתח בפני כולם, כך כדאי גם שלא תשארי סגורה בפני כולם. לפחות לאדם אחד (שמכיר אותך אישית) תספרי בגילוי לב את מה שסיפרת לנו. כשתדברי בכנות על עולמך הפנימי – תראי כמה יתענינו בך באמת.
נסי לענות לעצמך על עוד שאלה: האם לי לא מקשיבים ממש, ולאחרים כן? האם מפהקים כשאני מספרת, אך מתענינים כשהחברה שלי מדברת? בקיצור: זו בעיה אישית שלי, או כללית? כבעיה כללית, אני מסכימה איתך שהיא קיימת במידה מסוימת, אבל לא תמיד היא מעידה על חוסר יחס. לדוגמה: אמא מאוד אוהבת את ילדיה, אבל לא תמיד יש לה סבלנות לשמוע את הסיפורים שלהם. או: בעל יכול מאוד לאהוב את אשתו, ולפעמים בכל זאת לא מענין אותו לשמוע על הקניות שלה או על הפגישות שלה עם חברות שלה. בודאי שחוסר ההקשה הוא חלק מהמגבלות של בני האדם. אנחנו מוגבלים בכושר שלנו (ריצה, קפיצה וכדו'), ביכולת שלנו לנצח את כל המחלות והמוות (סרטן ועוד), ביכולת החיזוי שלנו את העתיד, וגם בהתענינות שלנו בזולת. לכך מתקנים מידות. כל זה הוא חלק מהעבודה שאנחנו נבראים בעולם ולא בורא. הבורא אוהב אותך ומתענין בך באופן אינסופי. אבל כל בני האדם הם סופיים בנקודות שהזכרנו, ובעצם בכל הנקודות הקיימות. מצד שני – אי אפשר להגיד שאנשים אף פעם לא מתענינים. זה לא נכון, בדיוק כמו שלא נכון להגיד שאנשים תמיד מתענינים. יש בעולם הרבה קשר, הרבה אהבה ואכפתיות, וחבל למחוק את כל זה רק בגלל שלפעמים קורה להפך.
אם אינך רואה זאת כבעיה כללית, אלא אישית שלך, לכולם מקשיבים ברצון, ורק לך לא – עליך לבדוק אם אינך רגישה מדי. את בחורה שדורשת מעצמך הרבה, וממילא דורשת מאחרים. אולי אם אינך מקבלת הכל נדמה לך שלא קיבלת כלום. בעיני, לא יכול להיות שאנשים לא מתענינים בך כלל. את כנה (לא כל אחד יודע להביע את רגשותיו כמוך), את מענינת, ויש לך כושר ביטוי טוב. את בעצמך כותבת "נמאס…שכולם מסתכלים עלי כאילו עשיתי לא יודעת מה". אז כן מסתכלים עלייך. כן מגיבים למה שאת עושה, ואפילו כולם. כתבת גם שמתחנפים אליך, כלומר כן מתענינים בקרבתך, אז למה את קודרת?
את היחס להורים את חיבת להפריד מהיחס אל החברה. יש לך הורים נהדרים, ואת תצאי מהבית בלי לדווח להם מתי תחזרי? את התרגילים שלך לעשות מה שבראש שלך, תעשי על חשבונם? כדאי שתעשי להפך. תתקרבי אליהם עוד יותר. תספרי להם על התלבטויותייך. תיידעי אותם אם היו לך חוויות קשות בעבר. קשר טוב עם הורים זה דבר שיכול להאיר את כל מציאות החיים.
אדם יכול להיות מה שהוא ולתת לעצמו ביטוי יחודי גם בלי לשבור כללים. אפשר לציית לחוקי האולפנא ויחד עם זה – לא לחייך לכולם, לדעת שמותר לפעמים להיות עצוב, בלי לדווח למה, להתלבש עם קצת יחודיות, ועוד חלומות כאלו שיש לך. ועוד: את תהיי את בדברים הקטנים, ואז לא תצטרכי למרוד כדי להיות אחרת בדברים הגדולים. כמו כן – תפקחי עיניים ותראי את כל הפעמים שבהם כן מתענינים, ואז תביני שאינך צריכה לעשות מעשים יוצאי דופן כדי לזכות בתשומת לב. אולי בסוף כל יום, תכתבי על דף מי התענין בך, מי שאל אותך משהו, מי הקשיב שענית. אני בטוחה, אבל ממש בטוחה, שהמציאות תראה לך הרבה יותר טוב ממה שנראה לך כרגע.
נוכל להמשיך לשוחח על הנושאים שהעלת, אבל כרגע יש מספיק נקודות למחשבה לפעם ראשונה. אז תשמרי על קשר, ותרגישי טוב!
טל, חברים מקשיבים
tal@makshivim.org.il